קק"ל נטעה את עצי האורן הוותיקים בשנת 1935, במלאות 25 שנה לשלטונו של ג'ורג' החמישי, מלך בריטניה. בטקס הרשמי, שבו השתתפו חיים וייצמן ומנחם אוסישקין, נטע הנציב העליון את "עץ המלך". השתיל עשה את כל הדרך לכאן מארמון וינדזור שבאנגליה. זכותו של העץ לא עמדה לו. בשנת 1936, כאשר פרץ המרד הערבי, נפל העץ קורבן למסורי המורדים. עצי אורן אחרים, מיוחסים פחות, מפארים את המקום עד עצם היום הזה.
כ-150 מ' צפונה מכאן, אם תסטו מהשביל ימינה כ-50 מ', תגלו שני ארונות קבורה שנחצבו באבן מקומית, אך ייצורם לא הושלם. ייתכן שזה היה אזור התעשייה של שמרון בתקופה הביזנטית.
מכאן ואילך דרכנו תהיה סוגה בעצים. השביל נמשך ועובר בחלקה נפלאה של אלון התבור ואחריו צומח עץ חרוב נהדר, מהיפים והגדולים בישראל.
מעבר לחרוב הגדול שביל יזרעאל-קק"ל עולה בדרך המנצלת גיא מעוטר בעצי חורש ים תיכוני. נעים מאוד לשוטט בדרך העולה בגיא. תושבי המקום קוראים לנחל שאנו הולכים בו ואדי החצבים. באוגוסט ובספטמבר הפריחה של החצבים בעיצומה, ויש להניח שהם ניצלו משיני העדרים ועל כן הם בולטים כל כך. לאחר כ-1.5 ק"מ, ליד בתי היישוב תמרת, השביל פונה שמאלה ומגיע לאבן השבת שנמצאת ממש בקצה רחוב מורן בתמרת. על האבן חקוקות שלוש אותיות שאפשר לקרוא בהן את המילה שבת. לצד האבן, על הסלע, מוצב שלט הסבר עליה.
הסברה המקובלת היא שהמילה נכתבה בתקופה הרומית או בראשית התקופה הביזנטית (ימי המשנה והתלמוד) ושהאבן ציינה את תחום השבת של אחד היישובים בסביבה, אולי סימוניה או מהלול. חדי עין יוכלו להבחין שהשביל, לפני אבן השבת ואחריה, חצוב מעט בסלע, כלומר, מדובר בקטע דרך עתיק שחיבר בין שני יישובים. הגיוני שאבן השבת תוצב לצד דרך שבה עוברים בני אדם ולא סתם במקום כלשהו בשטח.