באר גדולה, בנויה אבני כורכר, היא העדות היחידה שנותרה מהחווה של רוחמה הישנה, שזכאית בדין לתואר "היישוב היהודי הראשון בנגב". כל הזכויות להרפתקה זו שמורות לאגודה בשם "שארית ישראל" ממוסקבה, שנמנתה עם האגודות הציוניות הראשונות שנוסדו במזרח אירופה בשנים 1882 ו-1883.
בשנת 1910 רכשה האגודה כ-7,500 דונם מאדמות הכפר ג'מיימה. שנה אחר כך, ב-1911, עלתה על הקרקע קבוצת מתיישבים ובנתה חווה במרחק של כ-300 מ' מדרום-מזרח לבאר. תקנון האגודה קבע חובת עבודה עברית והפרשת 10 אחוזים מהאדמה לפועלים ותיקים.
בחווה, שנקראה "מושב רוחמה בנגב יהודה", גידלו בהצלחה מטעי שקד, כרמי גפן, גידולי שדה וחלקות ירק. מקור השם בספר הושע (פרק ב', פסוק כ"ה), והוא ניתן למקום בשנת 1912, עם חנוכת החווה. אבל הבידוד הרב שהייתה החווה שרויה בו היה בעוכריה. החווה התאוששה איכשהו מהסתערות ארבה שהפכה את שדותיה לשממה, אך התקשתה לעמוד נגד התנכלויות הבדווים. בצר להם מסרו את השמירה לידי אגודת "השומר".
ויכוח פנימי בארגון "השומר" הביא אחדים מחבריו, ביניהם יוסף לישנסקי, להקים אגודת שמירה נפרדת בשם "המגן". לישנסקי וחבריו, אנשי מחתרת ניל"י, ניצלו את רוחמה כבסיס לפעילותם בדרום.
יום אחד, כך מספרים, בא למקום לורנס איש ערב. הוא הגיע מחופש כבדווי, כדרכו, ונפגש עם צבי הירשפלד, מנהל החווה. גם המשורר הרומנטיקן אלכסנדר פן נשבה בקסמי המקום ושהה כאן כשנה. במלחמת העולם הראשונה שהו באזור המוני חיילים טורקים, והחווה הידלדלה מאוד. ב-30 באוקטובר 1917 פשט הצבא הטורקי על רוחמה, אסר את כל העובדים והעביר אותם לכלא בבאר שבע, שם נותרו עד לכיבוש הבריטי. רק מתיישב אחד, שהסתתר בבאר, נותר במקום, אך כבר לא היה אפשר להציל את רוחמה. המקום ננטש.
ב-1920 עלתה למקום קבוצת פועלים חדשה, אך היא נאלצה לעזוב במאורעות 1929. חברי הקבוצה שבו לעבד את אדמות החווה ב-1932 ושוב נאלצו לעזוב בימי "המרד הערבי", שפרץ ב-1936.
עכשיו יש כאן חניון קטן ואינטימי, המשדר אווירה מיוחדת, לא מעט בזכות הבאר של רוחמה, הבאר העברית הראשונה בנגב. הבאר נחפרה ב-1913 לעומק 38 מ'. מעליה נבנה בית אבן להגנת המנוע והמשאבה. בימי "המרד הערבי" הרסו התוקפים הערבים את הבאר. היא שבה לפעול ב-1946, אך הספיקה לפעול זמן קצר בלבד. באוגוסט של אותה שנה החריבו אותה חיילים בריטים זועמים, ששמו מצור על רוחמה וחיפשו נשק בקיבוץ. הבאר נחפרה מחדש ולידה נבנה בית ביטחון מבטון, שנותר במקום עד ימינו.
החניון שוכן בצל עצי אשל גדולים ויפים. מדרום לו מוצגת תצוגה של כלים חקלאיים וכלי מלחמה משנות ה-40 וה-50, שעשו היסטוריה בהגנה על הנגב. יש גם שירותים מסודרים, חיזיון נדיר במיוחד במקומותינו. לכמה חניונים יש סיפורים כאלה?