כקילומטר אחד בכביש המסתעף מכביש 3 לנגבה, ליד בריכת מים גדולה של "מקורות", פונה מזרחה דרך עפר. שלט קטן התלוי על גדר הבריכה מכוון לגבעת עיבדיס, וכתובת גדולה על הבריכה מהללת את לוחמי חטיבת גבעתי על שהדפו את הצבא המצרי מהמקום. נוסעים בדרך כ-800 מ' ופונים דרומה לגבעה. על הגבעה הזו, מִשְלט עיבדיס, נערך אחד הקרבות הקשים במלחמת העצמאות.

בראש הגבעה תמצאו ספסלים בצל סככה, אנדרטה ומפת הקרבות שהתחוללו כאן. עצי תאנה וזית ומשוכות צבר נותרו מאותם ימים רחוקים. ממעל פרושים קווי מתח גבוה.

מראש הגבעה נראים יישובי הסביבה – קוממיות, רווחה, יד נתן ואף בתי המגדלים של קריית גת. באופק מתנוססים הרי חברון מעל גבעות להב. כ-800 מ' ממזרח לגבעה, בין שדות מעובדים, נותרו למעצבה שרידי הכפר עיבדיס, ששכן כשני ק"מ מצפון-מזרח לנגבה. עץ תמר גבוה עולה ומיתמר מעל לבאר של הכפר, שנודע באיכות הדגנים ובעצי הפרי שגידל.

ביוני 1948 השתלט הצבא המצרי על הרכס של עיבדיס כדי להשלים את טבעת המצור על נגבה והפך אותו למוצב גדודי. יוסף ז'בין, מ"מ בגדוד 53 של גבעתי סיפר שימים ספורים לפני סיום ההפוגה הראשונה (שהסתיימה ב-9 ביולי 1948) הבחינו בערבים ששוטטו בין נגבה לג'וליס. ב-7 ביולי יצאו ז'בין ולוחמים נוספים לבדוק את פשר הדבר. הם לא גילו דבר כשלפתע ניתכה עליהם אש. הכוח הצליח לסגת ללא נפגעים.

ז'בין קיבל פקודה להשתלט על הגבעות. בלילה שבין 8 ל-9 ביולי עלה בראש שתי מחלקות על אחת הגבעות והרג ארבעה אנשי אויב. הכוח המשיך לעבר שתי גבעות נוספות כשלפתע הוארו השמים בפצצות תאורה ובירי. הכוח הסתער וכבש תוך אבדות את המתחם. כאשר האיר היום, לא האמינו למראה עיניהם: הם גילו מכוניות מצריות עמוסות נשק ותחמושת, מטבח נייד ושני תותחים נגד טנקים.

ז'בין החליט להישאר על הגבעה ולהחזיק מעמד עד בוא תגבורת. בלילה, על פי עדויות הלוחמים, באו בני משפחה ואזרחים מיישובי הדרום וחפרו שוחות למען הלוחמים התשושים, ועם בוקר אור הוחזרו לבתיהם. פלוגה מגדוד 52 נשלחה למוצב כדי להחליף את לוחמי גדוד 53 התשושים.

המצרים תקפו שוב ב-9 ביולי. הלוחמים החזיקו מעמד. אחר הצהריים הגיע גם מג"ד גדוד 53 יצחק פונדק והשתתף בקרב. בערב הגיעה גם התגבורת של גדוד 54.

המצרים תקפו גם בבוקר שלמחרת, וכוח תגבורת נוסף הגיע למשלט. ארבעה ימים סער הקרב על עיבדיס. לוחמי גבעתי, שאיבדו 25 איש, לא נסוגו מעמדותיהם.

לגבעת התאנים מוליכה דרך עפר עבירה לכל רכב (אחרי גשם רב היא עלולה להיות בוצית). מכביש 3, מול הכניסה למשואות יצחק, פונים דרומה בדרך עפר. הדרך מתעקלת שמאלה ומיד ימינה. ממשיכים דרומה כ-600 מ', פונים שמאלה ומיד שוב ימינה עוד כחצי קילומטר ומגיעים לגבעה.

קל לזהות את הגבעה הנמוכה והמבודדת על פי עצי השקמה הגדולים והיפים שצומחים בה. עד מלחמת העצמאות היה המקום אחד מבוסתני הכפר עיבדיס, כפי שמעידים עצי התאנה, הזית, הגפנים ושיחי הצבר שנותרו במקום. כיום הגבעה היא אי קטן של טבע בים השדות המקיף אותה.

מושקו רום, איש רשות הניקוז שורק-לכיש, שהציב שלט הסבר מפורט על הגבעה בסיועו של מאיר מינדל, מספר שהגבעה משמשת מקום מקלט לארנבות, לנמיות, לדרבנים ולזוחלים למיניהם וכמובן גם לציפורי שיר. קהילת עין צורים דואגת לטיפוחו של המקום.

הגבעה מילאה תפקיד חשוב בקרב על עיבדיס. עליה הציב בנימין זאב פון וייזל, רופא, היסטוריון ואיש צבא, שני תותחי נפוליונצ'יקים (תותחי שדה קטנים מתוצרת צרפת). נראה כי התותחים תרמה תרומה חשובה כנגד הצבא המצרי שתקף את הכוח בעיבדיס. פון וייזל, איש אשכולות, שהתגייס לחיל התותחנים בגיל 51, טיפס על אחד מעצי השקמה ובעזרת משקפת טיווח את תותחיו. לימים כתב לבת זוגו נעמי: "אני כיוונתי, ה' פגע, טור הטנקים נסוג".

משטרת עיראק סווידאן הייתה אחת ממשטרות טגארט שבנו הבריטים בארץ ישראל. על פי תכנית החלוקה נכללה המשטרה בתחום המדינה הערבית. ב-12 במאי 1948, יומיים לפני סיום המנדט הבריטי, העבירו הבריטים את המצודה לכוחות הערביים. המצודה חלשה על הדרכים באזור וסייעה לטווח את אש התותחים על קיבוץ נגבה. חברי הקיבוץ כינו את המבנה "המפלצת על הגבעה".

משטרת עירק סווידאן נקראת כיום מצודת יואב, על שם יצחק דובנו, מפקדה של נגבה שנהרג בהפגזה מצרית על הקיבוץ, שכינויו היה יואב. המבנה משמש מוזיאון חטיבת גבעתי.

מאיר מינדל לוקח אותנו למקום הפרצה של המצודה ומספר: "בשנים 1991 ו-1992 כיהנתי כמנהל הראשון של מוזיאון גבעתי. יום אחד מגיעה למקום סבתא עם שלושה בני דורה ובפיה שאלה:

- מדוע כאן שוכן המוזיאון של גבעתי? עוד יחשבו בטעות שהם כבשו את עיראק סווידאן ולא חטיבה 8 המשוריינת בפיקודו של יצחק שדה.

- מי את?
- אני לאה, אלמנתו של דב הבלונדיני. הבאתי שלט שמספר את האמת.
מאיר עודנו מתרגש כשהוא מספר את הסיפור: "'דב הבלונדיני' היה כינויו של יעקב גרנק, מאנשי לח"י. יצחק שדה מינה אותו למפקד הכוח הפורץ למשטרה (גרנק נהרג מאוחר יותר בקרבות עוג'ה אל חפיר). הסכמתי להציב את השלט ולא חלפו ימים רבים והעמותה האזרחית של חטיבת גבעתי הודתה לי על שירותיי והדיחה אותי מתפקידי". את השלט איש איננו מעז להסיר...

"יצחק שדה התכונן היטב למתקפה. הוא בחן תצלומי אוויר וגילה בהם קו צמוד למבנה שמקיף אותו סביב-סביב. התברר שבניגוד למבני משטרה אחרים, מבנה המשטרה בנוי על משטח בטון ענק ולא על כלונסאות כמקובל. כדי לפוצץ את הקיר יש להניח את חומר הנפץ מעל למשטח הבטון ואין די בהצמדת חומר הנפץ לקיר (משטח הבטון מכוסה בימינו באדמה). בתקיפות הקודמות של המצודה הצמידו החבלנים את חומר הנפץ למשטח הבטון והפיצוץ לא הועיל.

"הפתרון של יצחק שדה היה פשוט. הכוח התוקף צויד ב...מיטה ועליה הונח חומר הנפץ. בונגלור חדשני פרץ את הגדרות ובנוסף לכך חלק מהפגזים שנורו צוידו בגז מדמיע. לאחר הפגזות ממושכות הפעילו את חומר הנפץ, יצרו פרצה וחדרו לחצר המצודה (מקום הפרצה צבוע כיום בצבע שחור). פגזי הגז המדמיע גרמו ללוחמים המצרים לצאת החוצה בעיניים דומעות ולהיכנע. ב-9 בנובמבר 1948 חדלה 'המפלצת' לאיים על נגבה".

מצומת גבעתי נוסעים כחצי קילומטר צפונה בכביש 232 ופונים ימינה בדרך עפר מסומנת בסימון שבילים אדום. הדרך מגיעה לאחר כ-300 מ' לאנדרטה המנציחה את לוחמי גדוד 51 של גבעתי.

גבעת ארנון הייתה חלק ממתחם מבוצר שהקים הצבא המצרי סביב צומת גבעתי. במסגרת מבצע יואב, שנערך בין 15 ל-22 באוקטובר 1948, ניתנה לגדוד 51 של גבעתי הזדמנות שנייה להוכיח את עצמו, לאחר שנכשל קודם לכן כישלון חרוץ בכיבוש גבעה 69 שליד ניצנים. סיירי הפלוגה, בפיקודו של יעקב ארנון, גילו ערוץ נחבא שבו אפשר היה לנוע מבלי להתגלות.

הגדוד יצא לקרב בליל 16 באוקטובר. בקרב הקשה נפצע אנושות יעקב ארנון, אך לא הסכים לקבל טיפול אלא זירז את הלוחמים לכבוש את הגבעה. בסופו של דבר מת מפצעיו. הצומת נכבש וסימֵן את ראשית הבקעת הדרך לנגב הנצור. בקרב על משלטי הצומת נהרגו 30 מחיילי גבעתי.

מספר מאיר מידל: "בשנת 1967 הגיע לנגבה מתנדב אמריקאי בשם בארי גו'נס (גונן). הוא התגייר ו"התחתן" עם הקיבוץ. בארי גילה בגבעה 113 חרסים, התחיל לחפור מעט ומצא שרידי גת. את המשך החפירות השאיר לרשות העתיקות, שחשפה את הגת הגדולה במלואה. הגת, מהתקופה הביזנטית (מאות 5­-7 לספירה), היא מהיפות ומהמעניינות ביותר שהתגלו בישראל.

מסביב למשטח דריכה מרכזי, שבו דרכו על הענבים להפקת התירוש, נמצאים חמישה תאים מרוצפי פסיפס, שגם בהם דרכו ענבים.

נראה כי הגת שימשה בימים ההם את החקלאים באזור. התירוש תסס במשך כמה ימים, הפך ליין והוזרם בצינור עופרת אל המשטח המרכזי ומשם אל שלוש בריכות איגום גדולות ועגולות. מהבריכות שאבו את היין. במרכז משטח הדריכה המרכזי נמצא שריד של מכבש שבו לחצו את שארית המיץ שנותרה בענבים לאחר הדריכה. יין שנוצר מסחיטה זו נחשב איכותי פחות משום שהוא הכיל גם חומר מר שנסחט מזרעי הענבים.

הגת שוחזרה בשיתוף פעולה בין קק"ל לרשות העתיקות.

בגבעה 113 שכן בעבר כפר הקדרים עג'ס אס ראס.

מאיר מינדל, קיבוץ נגבה, טל': 08-6774879, נייד: 050-5560554, דואר אלקטרוני. אפשר לרכוש אצלו את הספר שכתב על תולדות נגבה.

תודה למושקו רום – איש רשות הניקוז שורק-לכיש, ולטלילה ליבשיץ – רכזת קהילה ויער של קק"ל בצפון הנגב על עזרתם בהכנת הכתבה. 

כתיבה וצילומים: יעקב שקולניק
פורסם בתאריך: 20.7.2016