בבוקר ה-11 ביוני 1948 עמדה להיכנס לתקופה ההפוגה הראשונה. דוד בן גוריון לחץ לכבוש את מתחם לטרון ולפתוח את הדרך לירושלים עוד לפני ההפוגה. לשם כך היו דרושים לוחמים מנוסים. יגאל אלון התמנה למפקד המתקפה. הלוחמים המנוסים של חטיבת יפתח, הכוח העיקרי שהגן על הגליל, נקראו למלא את המשימה העיקרית, יחד עם הגדוד החמישי של חטיבת הראל המקומית.
מסדר יציאה
לעת ערב, ב-8 ביוני, נערך מסדר יציאה לקרב בתחנת השאיבה שבתחתית שער הגיא. זה היה הכינוס הגדול ביותר של כוחות הפלמ"ח עד אז. יגאל אלון הסביר על חשיבות המבצע - מאמץ אחרון לפני כניסת ההפוגה לתוקף. הוא הבטיח שלאחר הקרב ייצאו כולם לחופשה המיוחלת.
תכנית הקרב קבעה שתחילה יכבוש הגדוד החמישי של הראל את משלט י"ג ואחריו יגיע למקום הגדוד השלישי של יפתח, יזדהה באמצעות הסיסמה "אנחנו הפורצים" וימשיך מהמשלט הכבוש אל משלט י"ד החזק. בדוחק הזמן ששרר אז לא הספיקו קציני יפתח והראל לתאם היטב את מהלכי הקרב ואיש מהמפקדים לא דאג ששני הגדודים יימצאו על אותה רשת קשר. מפקדות שני הגדודים תדרכו את הלוחמים לקראת חשיכה בשני תדריכים נפרדים, שנערכו באזור שער הגיא, במקום שממנו אי אפשר לראות את משלט י"ד.
הגדוד החמישי של הראל יוצא לקרב
הכוחות יצאו משער הגיא, המשיכו במורד דרך בורמה והתארגנו לקרב באזור גבעת ח'תולה, מעט ממערב לשער הגיא. תחילה יצאה פלוגה מתוגברת של הגדוד החמישי, בפיקודו של המ"פ זיוי צפריר. הכוח חצה את הכביש הראשי (כביש 1 של ימינו), אך במקום לעלות בוואדי למשלט י"ג, עלה בטעות לוואדי שפונה למשלט י"ד החזק. במקום לפגוש לוחמים מעטים, פגשו התוקפים מוצב באורך כקילומטר ובו מאות חיילים ירדנים מאומנים ומצוידים בשריוניות ובארטילריה.
כשהגיעו לקרבת המשלט נתקלו הלוחמים במטח רימונים ובאש עזה. כשהם משוכנעים שלפניהם משלט י"ג, הסתערו הלוחמים על העמדות שמהן נפתחה האש והחלו להילחם על המוצב. הפיקוד לא זיהה את הטעות, והגדוד השלישי של יפתח נשלח לאחר שעה למשלט י"ג. הגדוד השלישי של יפתח זיהה נכונה את הדרך ועלה על משלט י"ג. אבל, כאשר הגיע מפקד הכוח וצעק את הסיסמה, פתחו הירדנים באש והכוח נסוג.
בינתיים נלחם הכוח של זיוי קרב גבורה מעמדה לעמדה, מול חיילי לגיון מאומנים. מספר הנפגעים הגיע לעשרות, חומרי העזרה הראשונה אזלו, פצועים דיממו למוות והכוח העיקרי שהיה אמור לכבוש את המוצב לא הגיע. הקרב נמשך ועם עלות השחר התברר שהכוח הירדני הגדול התמוטט. זיוי הודיע למפקדיו שהשלים את כיבוש המוצב, אבל נשאר ללא לוחמים כשירים וללא תחמושת. אם תבוא התקפה נוספת, לא יוכל לבלום אותה. מפקדת המבצע ציוותה עליו לסגת.
זיוי צפריר ארגן למופת גם את הנסיגה. הוא אסף חלק מהלוחמים שלא נפגעו, השאיר להם את שארית התחמושת והורה להם להמשיך וללחוץ על הירדנים. בכך הוא קנה זמן יקר לארגון פינוי הפצועים. עמוס בן אריה, מפקד מחלקה, נפצע באורח אנוש והבין שאין לו סיכוי לצאת חי מהקרב. הוא ויתר על האלונקה למען פצוע קל יותר והצטייד ברימון. לאחר שזיוי סרק את המשלט ווידא שאין בו עוד פצועים, שחרר את הלוחמים שחיפו על הפלוגה וירד אחרון מהגבעה. בדרכם לכביש נשמע פיצוץ הרימון...
בקרב נפגעו 95 לוחמים, 16 מהם נהרגו.
הירדנים הבינו שהמוצב התרוקן ושבו להשתלט עליו. למחרת, בטרם נכנסה הפוגה לתוקפה, תקפו את קיבוץ גזר, הרגו 29 מחבריו ולקחו שבויים.
תודה למורה הדרך חיים סופר על עזרתו בהכנת הכתבה.
פרטים נוספים על צמחים הנזכרים ברשימה תמצאו באתר צמח השדה.