עזה של ראשית המאה ה-20 הייתה עיירה קטנה המרוחקת כשלושה ק"מ מהים. מצד מערב חסמו את הגישה לעיר דיונות חול, וממזרח חסם את הגישה לעיר רכס עלי מונטר, הנראה היטב ממצפור הבתרונות (בימינו רכס עלי מונטר בנוי כמעט כולו). בצידה הדרומי של העיר היו חלקות שדה ומטעים. בין החלקות הפרידו משוכות צבר גבוהות ועבות, שיצרו סבך אדיר ומכשול אכזרי.
פעמיים ניסו הבריטים לכבוש את עזה. הקרב הראשון התחולל ב-26 במארס 1917. הכוחות התוקפים החלו לנוע בשעה 2:30. ערפל כבד עיכב את הלוחמים הרגליים והם הגיעו לעמדותיהם רק בשעה 8:30. פרשי אנז"ק, לעומת זאת, ניצלו היטב את הערפל והגיעו לעמדותיהם מבלי שהתגלו בדרך. לקראת ערב, לאחר קרב קשה, הייתה עזה מכותרת לגמרי, מערך ההגנה הטורקי פרוץ ומגיני העיר כבר ביקשו להיכנע. אלא שבשל בעיות בתקשורת לא קראו המפקדים במטה הקרב את תמונת המערכה ופקדו על לוחמיהם ההמומים לסגת. עזה ניצלה.
לאחר המתקפה הראשונה ביצרו הטורקים היטב את קו החזית עזה–באר שבע. הבריטים החליטו לתקוף שוב. הם ריכזו כ-170 תותחים והכניסו לזירת המלחמה של ארץ ישראל שני סוגי נשק חדשים: שישה טנקים ו-2,000 פגזי גז רעיל.
בשלב הראשון, שהחל ב-17 באפריל, תפסו הבריטים עמדות שולטות. אחת העמדות שכנה במצפור הבתרונות, מקום שנודע אז בשם שיח' עבאס, על שם קבר השיח' שהיה בו. בבוקר 19 באפריל החלה המתקפה בהרעשה כבדה ולאחריה, ב-7:15, ההסתערות, אבל מפקד הצבא הטורקי, הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין, ידע לסגור את כל הפרצות. הוא הקים מערך ביצורים יעיל ברכס עלי מונטר ובדרום עזה. בקצות הדרכים הגובלות במשוכות הצבר הציב חוליות מקלע (אוסטריות) ויצר שדות קטל לפרשים וללוחמים המסתערים. הכוחות הבריטיים נבלמו לכל אורך החזית. עזה שוב עמדה במערכה.