שמות הקיבוץ והיער שואבים את השראתם מדביר המקראית, הנמצאת, על פי הזיהוי המקובל בימינו, בדרום הר חברון. בעבר זיהו את דביר המקראית בתל בית מִרְסִים, כשמונה קילומטרים מצפון-מזרח לקיבוץ דביר. לפיכך ועדת השמות העניקה לקיבוץ את השם דבירה, שפירושו בדרך אל דביר. תושבי הקיבוץ מעדיפים לקרוא לקיבוצם דביר, אך היער שמר על השם הרשמי של המקום.

יער דבירה, המשתרע על פני כ-8,165 דונם, ניטע ברובו בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 בסיוע ידידי קק"ל בישראל, בגרמניה, באוסטרליה ובארצות הברית, וניטעו בו בעיקר עצי מחט העמידים לתנאי האקלים והקרקע, אך גם חלקות רבות של עצים רחבי עלים כגון אלה אטלנטית, חרוב מצוי ומיני שיטה ואיקליפטוס. אליהם נוספו במשך הזמן עצי בוסתן כגון זית ותאנה.

במאמציה לגאול מקומות נשכחים מתהום הנשייה, מזכירה לנו טלילה ליבשיץ, מנהלת מחלקת קהילה ויער במרחב דרום של קק"ל, את קיומה של באר עתיקה מדרום לחורבת זעק. ולא זו בלבד אלא שהמקום זכה לשילוט ולשולחן פיקניק אחד, לשמחתם של חובבי הבילוי במקומות מבודדים, תחביב לא קל בישראל הצפופה שלנו.

נתחיל את הסיור בנסיעה מהכניסה לקיבוץ דביר מזרחה. אחרי 1.8 ק"מ נפנה שמאלה בדרך סלולה המובילה למחצבה (יש שילוט לחורבת זעק ולמחצבה). לאחר 800 מ' חוצה שביל ישראל את הדרך. בהמשך הדרך נטעה קק"ל משמאל לכביש חורשה יפה של עצי שיטה למיניהם שהוכיחו את יכולתם לצמוח יפה בגבול המדבר שלנו ויוצרים נוף דמוי סוואנה.

כקילומטר מהמפגש עם שביל ישראל יש לפנות שמאלה בדרך סלולה אך משובשת מעט. סעו בזהירות. מימין, במרחק-מה מהכביש, נראים שלושה ברושים בתוך מכלאה נטושה ששימשה בעבר את חוות גידול היענים של קיבוץ להב. הגידול המעניין הזה כשל מבחינה כלכלית ואחריו, לפי תחקיר שערכה טלילה ליבשיץ בסיוע אבי נבון מקיבוץ להב, שימש המקום מכלאה לעדר הכבשים שהקיבוץ גידל במשותף עם משפחת זיאדנה. גם לעניין הזה בא סוף, ועתה החווה משמשת לנו נקודת התמצאות בנוף.

לאחר נסיעה של כ-900 מ' בדרך הסלולה, עד קצה גדר המכלאה, פונים ימינה בדרך עפר קצרה ובלתי משולטת. נוסעים כ-200 מ' וחונים ליד שולחן הפיקניק שהוצב בצילו של עץ לא גדול של אשל הפרקים. כאן כבר מוצב שילוט של קק"ל.

כדאי לדעת שבגיא הצנוע הפונה מכאן מערבה מתחיל את דרכו נחל שקמה, מהנחלים הגדולים של שפלת יהודה ומישור החוף. הגבעות שמדרום נכללות בתחום שמורת להב צפון – גבעות המשמרות את עולם הטבע של ספר הים התיכון. העמק שממזרח לנו, המשמש את כביש 358 ואת הכביש לקיבוץ שומריה, מפריד בין שפלת יהודה לבין הרי חברון המתנשאים ממזרח. העמק נוצר לאורך קו החולשה המפריד בין שתי יחידות הנוף האלה, השונות לחלוטין מבחינת המסלע המרכיב אותן. שפלת יהודה, שאנו נמצאים בה, בנויה בעיקרה סלעי קִרטון רכים ואילו הרי חברון בנויים בעיקרם סלעי גיר ודולומיט.

בריכת הבטון הקטנה היא שוקת שנבנתה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ביוזמת חוות הבודדים אלה, שנמצאת לא הרחק מחורבת מרשם. עדר הפרות של החווה רעה כאן, ובני הבקר הרוו את צימאונם במי הבריכה. מהמים לגם עדר הפרות של הרועה אל-אטרש. מסביב לבריכה, שעומקה כ-60 ס"מ, נבנו משטחי בטון שהקלו על הפרות את הגישה למים. בפינת הבריכה עוד נותרה התושבת של המצוף שמנע גלישת עודפי מים מהבריכה.

המים הגיעו לבריכה מבאר סמוכה של מקורות, ובשנת 2013 נטעה קק"ל מסביבה את חלקה 6 של יער דבירה ובה עצי חורש המאפיינים את ארץ ישראל ועצי אורן ירושלים.

במעלה הגיא, מרחק של כ-150 מ' מהבריכה, נמצאת הבאר, מוקפת גדר. הבאר העתיקה הזאת שלמרגלות חורבת זעק (ח'ירבת א-זעק) פרנסה דורות רבים של תושבים שהתגוררו במקום למן תקופת הברונזה התיכונה (מאות 20­-16 לפנה"ס) עד התקופה העות'מנית. באתר נחפרו מערות קבורה מתקופת הברזל (מאות 8­-6 לפנה"ס) ומהתקופה הרומית, ונמצאו בו מערכת מסתור המיוחסת למרד בר כוכבא.

מהמאה ה-19 עד מלחמת העצמאות שימש המקום מזרעה (יישוב עונתי) של אנשי דורא, ושרידי הבתים שבאתר שייכים לתקופה הזו. בשנת 2003 קמה כאן חוות בודדים, והיא נעזבה בשנת 2015.

חורבת זעק אינה מוסדרת לביקור קהל. באתר פזורות מערות רבות, והסיור בו מסוכן. מי שירצה להמשיך לטייל באזור מוזמן לטייל באתרי יער להב הנמצאים בקרבת מקום.

חורבת זעק היא חלק מדרך מלכי יהודה - נתיב תיירותי החוצה את שפלת יהודה ומלווה את שדרת המורשת ההיסטורית והתרבותית של עם ישראל בעת העתיקה. אורכו של הנתיב כ-100 ק"מ והוא מציע, מלבד אתרי עתיקות, נופים וערכי טבע מושכי לב.

הדרך מתוכננת לעבור ב-32 אתרים, מהם חשובים ומרכזיים כגון תל לכיש ומהם קטנים יותר אך חשובים מאוד להבנת הפסיפס היישובי וההיסטורי של שפלת יהודה. האתרים מייצגים את עברו של האזור מימי השופטים, מתקופת מלכי יהודה עד ימי בר כוכבא, עם נגיעות מימי המשנה והתלמוד. 22 מהאתרים כבר נחפרו וחלקם אף נפתח לקהל הרחב.

הנתיב בנוי מדרך ראשית שממנה יתפצלו שני נתיבים צדדיים. השער הצפוני יהיה במצודת גלאון שביער גוברין; שער צפוני-מערבי יהיה בחורבת ארעי שביער שחריה, מקום שנחפר במשך כמה עונות ומזוהה עם צקלג המקראית; השער הדרומי יהיה בחורבת רימון שביער להב, מקום המציג בית כנסת קדום (מאות 4­-6 לספירה), מהיפים והשמורים בישראל.

המיזם נעשה בשיתוף פעולה של כמה גופים. רשות העתיקות מבצעת חפירות ארכיאולוגיות ושימור באתרים שלאורך הנתיב, יחד עם בני נוער, מכינות ומתנדבים מרחבי הארץ. המימון מגיע ברובו מפרויקט "ציוני דרך" של אגף מורשת במשרד לענייני ירושלים. קק"ל אמונה על הפיתוח הסביבתי וההמסרה באתרים וביערות שבניהולה. במיזם שותפים גם רשות הטבע והגנים והמועצות האזוריות שהשביל עובר בתחומן.

הנחיות הגעה: כ-1.8 ממזרח לכניסה לקיבוץ דביר פונים שמאלה (לבאים מדביר) על פי השילוט המכוון למחצבה ולחורבת זעק. נוסעים עוד 1.8 ק"מ ופונים שמאלה בדרך סלולה משובשת. אחרי כ-700 מ', מעבר לשטח מגודר מימין לכביש, פונים ימינה בדרך עפר קצרה המגיעה לאחר כ-200 מ' לשולחן הפיקניק.
אופי המסלול: ביקור באתר. אורך המסלול כ-100 מ'. אפשר להוסיף מסלול הליכה באורך כ-3 ק"מ ביער דבירה.
הביקור מתאים לכל המשפחה. מסלול ההליכה מתאים למשפחות חובבות הליכה.
נקודת מוצא: כביש דביר–להב (כביש 3255), 1.8 ק"מ ממזרח לכניסה לקיבוץ דביר.
נקודת סיום: שולחן הפיקניק בבאר זעק דרום.

כתב וצילם: יעקב שקולניק
עלה בתאריך 27.3.2019