+ הצג את כל המידע
דרכי הגעה ופרטים כלליים
נקודת מוצא: כ-350 מ' מהנקודה שבה מסתעף הכביש לנטף מכביש אבו גוש–מעלה החמישה (כביש 425). בנקודה זו, לפני הכניסה לאזור התעשייה של קיבוץ מעלה החמישה, יוצא מהכביש שביל שחור הפונה מערבה. אפשר להיכנס מעט עם הרכב ולחנות בצד הדרך במקום נוח.
נקודת סיום: רחבת חניה גדולה, מעט ממערב לתחנת דלק פז שער הגיא. שימו לב להנחיות ההגעה בווייז.
אורך המסלול: כ-12 ק"מ.
הערות:
1. חלקים ניכרים מהמסלול עוברים בתחומי שמורת הכפירה וגן לאומי הרי יהודה (יש שילוט בשטח). באזורים אלה ובכל מקום אחר יש להתנהג בהתאם לכללים של שמירה על הטבע
2. הטיול הרגלי מיועד למיטיבי לכת בלבד.
3. יש לדאוג לרכב מאסף. הגישה לתחנה לרכב הבא ממערב דורשת נסיעה למחלף שואבה ומשם בחזרה בכביש 1 לתחנת הדלק. היציאה מתחנת הדלק אפשרית לכיוון לטרון בלבד.
4. אפשר להתחיל את הטיול בפיקניק בחניון הר הרוח, המרוחק כחצי קילומטר מנקודת המוצא (לכיוון נטף).
5. אפשרות למסלול משפחות: לסיים את הטיול במפגש נחל יתלה עם הדרך הסלולה היורדת מנוה אילן, מהלך כ-5 ק"מ. הדרך הסלולה אינה מיועדת למעבר אוטובוסים.
יוצאים לדרך
לפני שיוצאים לדרך כדאי לשים לב למבנה הבטון בן שתי הקומות הנמצא מעבר לגדר אזור התעשייה של מעלה החמישה. על פי המידע שאספנו עד כה, המבנה נבנה תחילה על ידי חברה פרטית שעסקה בחציבות באזור. בימי המרד הערבי (1936-1939) נבנתה שם בצרונית בטון ששימשה מחסן בטוח לציוד ועמדת שמירה. במשך הזמן נוצר צורך במספר רב של שומרים, והבצרונית הורחבה ושימשה אף ללינה. כשאר העמדות שמסביב לקיבוץ, גם זו שימשה להגנת היישוב במלחמת העצמאות.
אל נחל יתלה
ככה סתם, ללא גינונים מיותרים וכמעט ללא סימן מקדים, יוצאת מהכביש מערבה הדרך המסומנת שחור. גם צועדי השבילים שליבם גס בדרכים רחבות ייהנו מהנוף. עצי האורן הנטועים במורדות הר הרוח, מימין, צומחים במרווחים גדולים זה מזה וביניהם עולה צמחיית הבר של החורש הים-תיכוני במלוא אונה. צפו לפריחה מרהיבה של רקפות ולשאר פרחים יפים של הרי ירושלים. משמאל לדרך נראים בתי אבו גוש, יד השמונה ונוה אילן. עבודות התשתית הנוגסות על חשבון החורש את המדרון היורד מאבו גוש צובטות את הלב.
אנו צועדים במורדות הדרומיים של הר הרוח. משמאלנו הערוץ העמוק של נחל יתלה. המדרון הדרומי של הנחל מכוסה היטב ביערות קק"ל. לאחר צעידה של כ-2.5 ק"מ יורדת הדרך "השחורה" לערוץ הנחל. על פי המקרא אנו נמצאים בנחלת שבט דן, ומרשימת הערים הנזכרת בו יתלה היא עיר שנמצאה בתחומו: "למטֵה בני דן, למשפחותם, יצא הגורל השביעי. ויהיו גבול נחלתם... ושעלבין ואילון, ויתלה" (יהושע יט, מ-מב). יש המזהים את המקום עם ח'ירבת בית תול הנמצאת בשולי הר הרוח.
דרך העפר העוברת בנחל נעימה. חלק מיער האורנים נשרף בשריפה הגדולה שפרצה בחודש נובמבר 2016. קק"ל נוטה לשקם את היער בהתערבות מזערית ככל האפשר ולעודד השתקמות טבעית של החורש הטבעי ושל האורנים. זו הסיבה למרווחים הגדולים שבין העצים שנותרו בשטח ולצמחייה העשירה שמכסה את המרווחים האלה. חדי עין יבחינו בחציבות בשולי הסלעים המזכירות דרכים רומיות עתיקות, אבל בשלב זה טרם הגענו לדרך הקדומה.
לאחר צעידה של כשני ק"מ בנחל פוגשת דרכנו המסומנת שחור כביש הבא משמאל, מנוה אילן. מעתה נצעד בכביש הזה, שנסלל למען המשאיות שבנו את גשר הרכבת העובר מעל נחל יתלה (כאן יכולים לסיים את מסלול ההליכה מטיילים שהביאו לכאן את הרכב המאסף. הדרך יורדת ממתחם האירועים קדמא שבנוה אילן).
צעידה של כ-1.5 ק"מ בתוואי הדרך הסלולה מביאה אותנו לדרך מסומנת ירוק העולה במעלה ההר לגב שלוחת נוה אילן. מי שימשיך עוד כ-200 מ' יוכל לראות מקרוב את גשר הרכבת של המסילה החדשה לירושלים.
הגשר, שאורכו 155 מ', מרשים. הוא מגיח ממנהרה מס' 2, עובר מעל נחל יתלה ונכנס למנהרה מס' 3. המסילה כפולה ולכן הכול כאן כפול – מנהרה וגשר לכל מסילה. מנהרה מס' 2 אורכה 1.2 ק"מ ומנהרה מס' 3, הארוכה בישראל, עוברת בבטן ההר 11.6 ק"מ עד שהיא יוצאת לאוויר העולם בעמק הארזים. העבודות נעשו תוך הקפדה על מזעור הפגיעה בטבע.
מעט לפני הגשר עולה דרך עפר מסומנת כחול המובילה גם היא לגב שלוחת נוה אילן, אבל מי שרוצה לבקר בחורבת מצד מוזמן לשוב מעט לאחור ולהעפיל בדרך "הירוקה".
חורבת מצד
הדרך המסומנת ירוק, שאורכה כקילומטר, מתגברת על הפרש גובה של כ-150 מ'. בהחלט לא נורא. בקצה העליון אנו פוגשים בדרך מסומנת אדום. מגמת פנינו מערבה (ימינה), אך לפני שנלך לשם, נפנה שמאלה ונעלה חיש קל לחורבת מצד.
מחורבת מצד נותרו על פני השטח שרידי אולם, שמקירותיו הבנויים אבן נותרו על עומדם שניים או שלושה נדבכים. המצד שמר על הדרך העתיקה מאמאוס שבעמק איילון לירושלים. המצד, בראש גבעה המתנשאת כ-530 מ' מעל פני הים, משקיף על גבעות השפלה – מודיעין, אזור יער בן שמן, רחובות ותל אביב.
החפירות באתר חשפו שבע שכבות משלהי תקופת הברזל ומהתקופה הפרסית (מאה 7 לפנה"ס) עד ימי הביניים. השלבים החשובים ביותר הם מתקופת החשמונאים ומהתקופה הרומית הקדומה. המצד נוסד בתקופה החשמונאית, בימי שלטונו של אלכסנדר ינאי, ומאז ידעה הנוכחות ההתיישבותית במקום עליות ומורדות המשקפים את התנודות בחשיבותה של הדרך. בימי שלטונו של הורדוס נבנה במקום ח'אן גדול (50X25 מ'). המצד הוקף בחצר ונוספו בו חדרי מגורים ומחסנים. בפינה הדרומית-מזרחית, מעבר לדרך העתיקה, נבנה מאגר מים גדול.
היישוב ננטש בימי המרד הראשון (70 לספירה), אך נמצאו בו סימני נוכחות צבאית רומית, המלמדת שיחידות צבאיות השתמשו בו במהלך סיוריהן לאורך הדרך. לאחר המרד דאגו השלטונות הרומיים לפקח על המעברים בין השפלה להר. יחידות הצבא הרומי סיירו בציר המקשר בין ירושלים לאבו גוש ולאמאוס, ונראה שהלגיון החמישי באמאוס והלגיון העשירי בירושלים פיקחו, בין שאר תפקידיהם, על הדרכים הראשיות לירושלים.
בתקופה האומאית (מאה 7 לספירה) נבנה ח'אן מעל מאגר המים. במקום נמצאה קבורת 22 איש לפחות, כולם עם פניהם למכה ועם תכשיטים לצידם.
לאורך הדרך העתיקה
מחורבת מצד נצעד מערבה בדרך המסומנת אדום, העוקבת אחר הדרך הרומית העתיקה. נחלוף על פני ראש המעלה שעלינו בו, ולאחר כחצי קילומטר, במקום שבו נטעה קק"ל כמה עצי ארז המגוונים את יער האורנים ואת החורש הטבעי, נגלה את ראש המעלה המסומן כחול.
נמשיך הלאה בדרכנו במורד הדרך בין עצי היער. מקץ כ-900 מ' נגיע אל ריכוז מרשים של אבני מיל, מקצתן שבורות. אבני מיל סימנו את המרחקים לאורך הדרכים של האימפריה הרומית. אלה הם עמודי אבן בצורת גליל שגובהם 1.50-2.50 מ', עשויים לרוב אבן אחת שבסיסה ריבועי. אבני המיל שימשו תמרורים ונשאו לעיתים כתובות בלטינית שציינו את המרחק מהעיר הקרובה, תאריך הצבת האבן והקדשה לקיסר השליט באותה עת. אם נערכו בדרך שיפוצים ושיפורים, הוסיף השליט אבן משלו לאבני הדרך של קודמיו.
אתר אבני המיל מציין את המיל ה-14 מירושלים. אחת האבנים נושאת כתובת לטינית וזה תרגומה: "לאימפרטור קיסר יוליוס ורוס מקסימיאנוס, ירא שמים, בר מזל, אוגוסטוס, ולגאיוס יוליוס ורוס מקסימוס, קיסר של מקסימינוס אוגוסטוס, הבלתי מנוצחים, יראי השמים, בני המזל". הקיסר מקסימיאנוס שלט באימפריה הרומית בשנים 235-238 לספירה.
אבני הדרך הוצבו במרחקים של 1,000 פאסום זו מזו (פאסום היא מידת אורך רומית השווה לשני צעדים). אבני דרך הוצבו גם בתקופה הביזנטית, אז נכתבו הכתובות ביוונית, השפה המדוברת בארץ.
חורבת חרסיס
כ-100 מ' מאבני המיל, לפני תחנת המשנה של חברת החשמל, אנו עוזבים את הדרך האדומה ויורדים שמאלה בשביל המסומן כחול, שנוחת בערוץ נחל אילן (ואדי חרסיס). כאן אנו פוגשים דרך מסומנת ירוק ופונים בה ימינה. לאחר כ-400 מ' נצטרף לדרך דיפינבייקר (סימון אדום) – דרך נוף של קק"ל היורדת מרכס משלטים. הדרך "האדומה" עוברת ליד חורשה ובה חניון קק"ל ופונה שמאלה לתחנת הדלק המסמנת את קצה המסלול. ממש לפני תחנת הדלק נתעכב מעט כדי לבחון את מבנה האבן השוכן בחורבת חרסיס.
המבנה הוא מגדל שמירה, אחד מ-17 שבנו העו'תמנים בשנות ה-60 של המאה ה-19 לרגל סלילת הדרך מיפו לירושלים. המגדל שלט על המעבר החשוב בשער הגיא, המוסתר כיום על ידי עצים ותחנת הדלק. בחזית המצד נחפר בור מים, ששימש את חיילי המשמר ששהו במקום.
בחורבת חרסיס התגלתה אבן מיל שהציב החליף האומאי עבד אל-מלכ, ששלט בממלכה משנת 646 עד 705. הגיאוגרף יהודה זיו משער שאבן הדרך הובאה לכאן מח'ירבת זונוקלה שלרגלי גבעת משב (משלט 1 מימי מלחמת העצמאות), מקום שבו מתנוססת כיום אנדרטת פורצי הדרך לירושלים. נראה כי עבד אל-מלכ, שבנה את כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה, שיפר את הנתיב שכביש אחד עובר בו כיום, כדי להאדיר עוד את המבנים שבנה.
קרדיטים
כתב וצילם: יעקב שקולניק
עלה בתאריך 13.3.2019