זהו יער פזור, הנטוע בצידי ערוצי הלס הרדודים שבאזור כדי למנוע מהגשמים לסחוף את הקרקע ולפגוע בשדות המעובדים. קק"ל החלה בנטיעת היער בשנות ה-50 של המאה ה-20 וחידשה את הנטיעות בשנות ה-90. העצים העיקריים ביער הם מינים שונים של אורן ושל איקליפטוס, ברוש, שיזף וטטרקליניס – עץ מחט דומה לברוש שמוצאו מצפון אפריקה. בערוצים, הזוכים לכמויות גדולות יחסית של מים, רואים לא מעט עצי שיטה כחלחלה, הנחשבת לעץ פולש. פה ושם גיוונו הנוטעים את היער בפרטים בודדים של חרוב, אשל הפרקים, שקמה וקזוארינה.

יער ניר משה נקרא על שמו של המושב הסמוך אליו. בתרומת קק"ל שווייץ זכה היער למתיחת פנים ולשדרוג הכוללים סלילת דרכים עבירות לרכב פרטי, בניית שני חניונים, ספסלי מצפורים ושילוט הכוונה. מסוף ינואר עד אמצע פברואר תמצאו כאן פריחה שופעת של כלניות.

קק"ל סללה לאחרונה דרך מצעים מהכניסה למושב ניר משה אל "גבעת הכלניות" שבכביש שדרות-רוחמה (כביש 334). באזור זה התנהל קרב הוג', קרב קשה במלחמת העולם הראשונה, שפרשי היאומנרי הבריטיים מילאו בו תפקיד מכריע. הדרך עבירה לרכב פרטי והיא נקראת כיום "דרך פרשי היֵאוֹמַנְרִי".

על הקרב שהתחולל כאן כותב ברשימה זו ערן תירוש, יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל, המשתפת פעולה עם קק"ל באתריה להנחלת הידע על המלחמה הגדולה שסיימה את הפרק העות'מני בתולדות הארץ והביאה לשלטון המנדט הבריטי.

דרך העפר, שאורכה 3.7 ק"מ, מחברת בין שני אתרים עשירים בערכי נוף ומורשת הקשורים לימי המערכה הצבאית שהתחוללה בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. במערכה זו נלחמה האימפריה הבריטית נגד האימפריה העות'מנית. במקומות שונים ברחבי הארץ הוצבו שלטי הסבר המתארים חלק מהאירועים הצבאיים של מלחמת העולם הראשונה, ודרך פרשי היאומנרי מצטרפת לרשימת אתרים אלו.

"יאומנרי" הן יחידות בצבא הבריטי, במקורן יחידות פרשים, שכמה בודדות מהן קיימות עד היום ונושאות בגאווה את מורשת היחידה המפוארת. בתחילה, שלהי המאה ה-18 ואילך, היו אלו יחידות פרשים מתנדבים מחוזיות, שהיו חלק מהצבא הטריטוריאלי, כלומר צבא מתנדבים להגנת הטריטוריה, המולדת.

מקור המונח יאומנרי קשור למעמד החברתי שהפרשים הגיעו ממנו באותה תקופה – יֵאוֹמַן (Yeoman). יאומן הוא מונח מורכב בעל כמה פירושים, אולם במקרה זה הכוונה לאיכרים בני מעמד הביניים, בדרך כלל בעלי חוות, שזכו להערכה רבה בזכות עבודתם החרוצה והקשה ומיומנותם. המילה יאומן בימינו מתארת חריצות ועבודה קשה, לדוגמה – He did a yeoman job. קציני היאומנרי הגיעו ממשפחות האצולה ומהמשפחות המיוחסות של המחוזות. יחידות היאומנרי שפעלו באזור הזה הגיעו ממחוזות וורויקשייר ווורצ'סטרשייר (Warwickshire & Worcestershire).

בתחילת 1917 השלימו כוחות האימפריה הבריטית ובנות בריתה את ההשתלטות על חצי האי סיני והתייצבו בשערי ארץ ישראל. לאחר שתי תבוסות בריטיות בקרבות סביב עזה (מארס-אפריל 1917) התייצב קו החזית למשך כחצי שנה באזור נחל בשור. בתקופה זו נערכו שינויים ארגוניים ניכרים במבנה שני הצבאות.

הגנרל אדמונד אלנבי החליף את הגנרל ארצ'יבלד מארי בפיקוד על חיל המשלוח המצרי (השם הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקוד בריטי, שלחם נגד הצבא העות'מני בארץ-ישראל. צבא זה הורכב מבני חבר העמים הבריטי ובני ברית נוספים). אלנבי הפיח רוח חדשה בכוחות שעמדו לרשותו, קיבל תגבורות וארגן את כוחותיו מחדש, לרבות הקמת מסגרת לכוחות הרכובים – הקורפוס המדברי הרכוב. יחידות מקורפוס זה השתתפו בקרב שנערך בסביבת מושב ניר משה.

פרידריך קְרֶס פון קְרֶסֶנְשְטֵיין עמד בראש הכוחות העות'מניים שהגנו בהצלחה על עזה בחודשים מארס ואפריל 1917. גם הצבא העות'מני (שכלל כוחות גרמניים ואוסטרו-הונגריים) ערך שינויים ארגוניים גדולים במבנהו.

הכוחות העות'מניים קיבלו תגבורות ואורגנו מחדש בקבוצת הארמיות יילדירים (ברק בטורקית), בפיקודו של הגנרל אריך פון פאלקנהיין. הוקמו שתי ארמיות חדשות, השביעית והשמינית. קרס פון קרסנשטיין הועמד בראש הארמיה השמינית, בגזרה המערבית של קו החזית.

קרס פון קרסנשטיין העביר את מפקדתו ממקום למקום כמה פעמים. תחילה, לפני הקמת קבוצת הארמיות יילדירים, הייתה המפקדה בבאר שבע. לאחר קרבות עזה הניח פון קרסנשטיין כי סביבת עזה תישאר זירת הפעילות העיקרית והעביר את מפקדתו לתל שריעה (תל שרע – כ-4 ק"מ מצפון-מערב למשמר הנגב). ביולי 1917, לנוכח הפצצות אוויריות חוזרות ונשנות, העביר פון קרסנשטיין את מפקדתו לקרבת הכפר הוג' (חורבת הוגה), ממערב לגבעת הכלניות.

המפקדה שכנה באוהלים. שלוחת מסילת ברזל נסללה אל המקום ולידה הוקם מנחת מטוסים. הטייסים הגרמנים שסיירו מעל לקווים הבריטיים יכלו לנחות על יד המפקדה ולדווח לפון קרסנשטיין בזמן אמת על ממצאיהם.

אלא שהמפקדה בהוג' נמצאה סמוך מדי לקו החזית, ופון קרסנשטיין חשש כי במקרה של התקפה בריטית מוצלחת ונסיגת המפקדה מהוג' הוא יאבד את היכולת לפקד ביעילות על הקרב. לפיכך, בסוף ספטמבר, כשלושה חודשים בלבד לאחר התמקמות המפקדה בהוג', עברה המפקדה לקרבת הכפר חוליקאת (סמוך לחלץ).

חרף זאת המשיכה סביבת הוג' להיות מרכז לוגיסטי חשוב של הכוחות העות'מניים – פרט המתקשר להסתערות הרכובה של פרשי היאומנרי בסביבת יער ניר משה ומושב ניר משה, מדרום להוג'.

ב-31 באוקטובר 1917 תקפו כוחותיו של אלנבי את קו החזית העות'מני בבאר שבע. לאחר כיבושה של העיירה נסוגו העות'מנים מעט צפונה אל מערך ביצורים חזק שהקימו לאורך ערוץ נחל גרר ויובליו ובלמו את המשך ההתקדמות הבריטית. עמידתם העיקשת של המגינים העות'מניים עיכבה את התקדמות חיל המשלוח המצרי כשבוע. רק ב-6­-7 בנובמבר הבקיעו הבריטים את קו המתחמים המבוצרים וכבשו אותם. העות'מנים, ואיתם יחידות גרמניות ואוסטרו-הונגריות, חידשו את נסיגתם צפונה לעבר נחל שקמה (ואדי חאסי). כוחות מאסף ניהלו קרבות השהיה נגד הבריטים כדי לאפשר נסיגה עות'מנית מסודרת, לרבות פינוי מחנות ומתחמים כגון הוג'.

ב-8 בנובמבר התקדמו כוחות הדיביזיה 60 (לונדון) הבריטית אל עבר הוג' בזמן שהעות'מנים עסקו בפינוי הכוחות והציוד הרב שהיו שם. הם הרסו כל שלא היה אפשר לפנות ובכלל זה בארות מים. בסביבות השעה 14.00 נבלמה התקדמות הלונדונים על ידי אש ארטילרית כבדה מרכס המשתרע מדרום להוג'. מפקד הדיביזיה, הגנרל שאיי, פנה אל כוחות רכובים שהיו בקרבתו וביקש את סיועם.

הכוח הרכוב מנה כ-170 פרשים משני גדודי יאומנרי בריטיים ממחוזות וורצ'סטרשייר ווורויקשייר, חלק מהחטיבה הרכובה 5 , שהשתייכה לאוגדה האוסטרלית הרכובה. מולם ניצבו תותחנים עות'מנים, גרמנים ואוסטרו-הונגריים, בחיפוי כ-300 רגלים מצוידים במקלעים וברובים.

הפרשים פעלו מיד, אף שלא עמדה לרשותם באותה עת אש מסייעת. תוך ניצול נבון של תוואי השטח התקדם חלק מהכוח הבריטי הקטן אל האגף והתפצל – חלק הסתער על כוח רגלי עות'מני סמוך ומשם אל חלק מהתותחים (כל זאת באזור יער ניר משה), בעוד חלק אחר של הכוח הסתער חזיתית ובחרבות שלופות על קבוצת התותחים העיקרית (ממערב למושב).

שני הצדדים ספגו אבדות כבדות. במהלך הקרב נפלו 11 תותחים וכמה מקלעים לידי הבריטים. כ-50 אחוז מהתוקפים נפגעו בהסתערות ובהם 26 הרוגים וכ-100 סוסים שנפלו חלל. ההסתערות ההרואית של פרשי היאומנרי מדרום להוג' נזכרת בכל הספרים המתארים את מסע המלחמה בארץ ישראל והונצחה בציור מפורסם, מעשה ידיה של ליידי באטלר

מהכניסה למושב ניר משה פונים צפונה, על פי שילוט ההכוונה לדרך פרשי היאומנרי. לאחר כ-200 מ' מגיעים לצומת. מי שמעוניין לפתוח את הטיול בפיקניק, יכול לפנות שמאלה ולהגיע לאחר כ-150 מ' לחניון נגיש ובו מים לשתייה.

מי שימשיך היישר לפנים בדרך פרשי היאומנרי יגיע לאחר כ-100 מ' לפסל חלילי הרוח, יצירתו של האמן דוד יסעור. הפסל עשוי מסגרת עץ הנעוצה במשטח חצץ ורדרד. מהמסגרת משתלשלות 14 שפופרות מתכת שונות זו מזו באורכן, המזכירות במראן קסילופון. בין השפופרות תלויים שבעה "ענבלים" עגולים. כאשר הרוח נושבת, מכים הענבלים בשפופרות ונשמעת מנגינה נעימה.

הדרך נמשכת צפונה ומלווה את יער ניר משה שמשמאל. לאחר כ-900 מ' מגיעים לרחבת חניה קטנה ולשביל נגיש קצרצר העולה לספסל רחב שנחבא בין העצים. זהו יופי של מקום להתבונן ממנו בשדות החיטה שמסביב ולהיזכר בפרשים המסתערים על עמדות העות'מנים.

נוסעים עוד כ-2.5 ק"מ בין שדות חיטה מאופק לאופק וחונים במקום שבו שהדרך מתעקלת שמאלה, ממש לפני כביש 334. מכאן אפשר לעלות ברגל לראש גבעת הכלניות (יש פרצה "רשמית" בשער הגדר). בעבר שכן בראשה המבנה המוקדש לנבי הוג'. בימינו, בתוך חלקה מגודרת, נחים כאן מנוחת עולמים אריאל שרון, ראש הממשלה ה-11 של ישראל, ורעייתו לילי.

הכפר הוג' שכן מעט מערבה מכאן, בחורבת הוגה. משוכות הצבר ועצי השקמה מעידים על קיומו. נראה כי שם הכפר הוא גרסה ערבית לעיר בשם אוגה הנזכרת במפת מידבא (מאה 6 לספירה). הכפר נוסד בראשית המאה ה-19, נכבש במלחמת העצמאות ותושביו פונו מהמקום.

אופי המסלול: נסיעה ברכב פרטי בדרך מצעים עבירה לכל רכב.
אורך מסלול הנסיעה: כ-4 ק"מ.
נקודת מוצא: שער מושב ניר משה.
נקודת סיום: כביש 334 ליד חוות שקמים (גבעת הכלניות).
מפה: מפת טיולים וסימון שבילים מישור חוף הנגב (גיליון מס' 13)

סיור מודרך באזור (לקבוצות, בתשלום): העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל ממליצה על מדריך טיולים חבר העמותה, תושב מושב ניר משה - ראובן גפן, טל' 052-2782276.

כתב וצילם: יעקב שקולניק
עלה בתאריך 27.2.2019

תודה לערן תירוש – יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל – על המידע לכתבה ועל ארגון המסלול. תודה לטלילה ליבשיץ – מנהלת מחלקת קהילה ויער במרחב דרום בקק"ל – על סיועה בהכנת הכתבה.