לכל פעולה המתבצעת ביער יש השלכות על מערכות החי והצומח, הקרקע ועוד. כך גם לבניית שבילי אופניים. מדובר בתשתית רציפה קולטת קהל בשטח פתוח, מעין כביש עשוי אדמה טבעית בזעיר אנפין. מערכת כזו צריכה לעבור תכנון קפדני טרם ביצועה.
בשלב הראשון יש לכתוב הנחיות פרוגרמתיות המגדירות את האופן שבו יתוכנן השביל. במסגרת זו מגדירים את קהל היעד ואת מטרות השביל (קהילתיות, תיירות, מושכן אזורי או ארצי ועוד), מחליטים אם מדובר בשביל בודד או במערכת שבילים, קובעים את גבולות התכנון ועוד. עבודה זו נעשית על פי רוב בצוות הכולל את אנשי התכנון במרחב, את מנהל האזור, יערנים, רכזי קהילה ויער ומחלקת היער.
בשלב השני מתחילים את תהליך התכנון. התכנון יכול להסתכם בתכנית אב לשבילי אופניים – תכנית המגדירה את החזון, את היעדים ואת המטרות ומסמנת באופן גס את השבילים השונים. עכשיו מתחילים לרדת לפרטים - מגדירים סדרי עדיפות ויוצאים לתכנון מפורט של השבילים. כשהמערכת מורכבת יותר הנטייה היא להתחיל בתכנית אב. שלב התכנון נעשה על ידי מתכנן שבילי אופניים, לפעמים בשילוב אדריכל נוף, ומטרתו לוודא שהשבילים יבוצעו באופן התואם את המטרות שהוגדרו בפרוגרמה.
במסגרת התכנון צריך להביא בחשבון את כל ההיבטים הכרוכים בהכנסת תשתית הרכיבה ליער. צריך לתכנן את המבואות, להביא בחשבון את נפחי התנועה הצפויים ואת שעות הפעילות ולוודא שלא ייווצרו מפגעים תנועתיים ולא תופרע מנוחת התושבים הגרים בסמוך. כמו כן צריך לבדוק זכויות קניין בקרקע וייעודי קרקע ולמפות את ערכי הטבע, הנוף והמורשת כדי להימנע מפגיעה בהם מחד גיסא ולזהות את אלה היכולים לשמש אטרקציות לרוכבים מאידך גיסא. בסוף שלב התכנון הראשוני נוצר "מסדרון שביל" – רצועה תחומה שבתוכה השביל יעבור לאחר תכנונו הסופי. בשלב הזה אפשר להעריך את עלות השביל ואת מרכיבי הביצוע שלו.
בשלב התכנון המפורט מתכננים את התוואי המדויק של השביל. לעתים קרובות התכנון הזה נעשה בצמוד לביצוע השביל. תכנון קפדני של מערכת שבילים נמשך זמן רב ודורש מעורבות אנשי מקצוע, שימוש בשכבות שונות של מידע גיאוגרפי, הגדרה מדויקת של המטרות והיעדים והרבה סבלנות.
ביצוע השבילים נעשה בדרך כלל על ידי עובדי קק"ל בליווי מקצועי צמוד של מתכנן שבילי אופניים. בתחילת הדרך עבודות הבנייה נעשו בעבודה ידנית אך בשנים האחרונות יש מעבר לשילוב בין עבודה ידנית לעבודת מיני מחפרון המבצע את הפריצה הראשונית של התוואי ואת המעבר באזורים סלעיים. אופי הביצוע וקצב הביצוע משתנים מתא שטח אחד למשנהו ותלויים במרכיבים מקומיים כגון שיפוע, סוג הקרקע ועוד. צוות העובד בקצב של 300 מ' ביום יכול להגיע לאזור מסולע המאט את ההתקדמות ל-20 מ' ביום.
לפני תחילת הביצוע יש לסמן את התוואי בדגלונים צבעוניים במרחקים קבועים. סימון זה מציין את רצועת העבודה ומאפשר לראות את התכנון בשטח. שביל טוב הוא שביל בר- קיימא. כדי שהשביל שלנו יהיה כזה עלינו להתייחס להיבטי הידרולוגיה וסחיפת קרקע כדי להבטיח שהוא יישאר במקומו גם בעתיד. יש לוודא שהשביל לא הופך לתעלת ניקוז ולדאוג להוצאת מי נגר במקומות מתוכננים; יש לבצע פרטי ניקוז בחציית ערוצים; ויש לבנות את השביל על קרקע הניתנת להידוק כדי שפני השביל לא יתפוררו תחת צמיגי הרוכבים.
לאחר השלמת הביצוע יש לדאוג למיפוי, לסימון ולשילוט השביל כתנאי לפתיחתו לרוכבים. כל מאמצי התכנון והביצוע מושקעים כדי שהרוכב יקבל את החוויה הטבעית ביותר שאנו יכולים לספק לו תוך טשטוש הסימנים להתערבות האדם בביצוע השביל עד כמה שאפשר.
כתב: זהר צפון – מנהל מח' תכנון מרחב דרום בקק"ל