היה זה גראוצ'ו מרקס כמדומני שטבע את האמרה האלמותית: "אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני". ובכן, השבוע גמלה בליבי ההחלטה לפרוש מקבוצת הרכיבה עמה אני מתרועעת זה זמן. ולא, לא הודעתי להם עדיין וייתכן מאד שבדומה לבת שלי שנפרדה מהחבר התורן שלה באמצעות SMS הם ילמדו על כך לראשונה מקריאתו של טור זה :-)
אם אתם מרימים גבה, מצקצקים בלשונכם וממלמלים "לא יפה... לא יפה..." הרי שתנוח דעתכם, זה לא שהסתכסכנו או משהו, באמת שלא, פשוט אההה... איך אגדיר זאת... בא לי קצת לרענן.
רכיבה בקבוצה דומה קצת לזוגיות. בהתחלה הכל זה זיקוקי דינור שושנים ושוקולדה וכולם מחייכים ומאושרים, ירח דבש, נו. אבל אחר כך מתחילה השגרה והיא לא פעם קצת אפורה. אז נכון, הרכיבה עצמה היא סוג של בריחה עבור רובנו, בריחה מהשגרה בבית, מן העבודה ולפעמים גם מהזוגיות רחמנא ליצלן, אבל ככל שהזמן שאתה מבלה עם החברים הקבועים מתארך, הם בעצמם הופכים לשגרתיים משהו...
אחרי פרק זמן לא ארוך אפשר לדעת מי זה זה שתמיד יאחר או ישכח משהו, מי תמיד יבריז בסוף הרכיבה ואף פעם לא ישב לקפה בחנייה כי "הוא ממש ממהר", מי זה זה ש"בא לתת עבודה" וכל פעם שתעצרו לפוש קצת יתחיל לרטון, מי זה שיאכל את הראש ולא יפסיק לחפור על הבולם החדש או המה-שמו שהתקין לאחרונה, מי זה ה"קפטן" שיארגן, יתאם וגם יהיה תמיד, אפעס, קצת טרחן וינסה לנהל את כולם ומי הוא הנשמה של הקבוצה, זה שתמיד יחייך ובאופן כללי היית מתחתנת איתו לו היה פנוי.
ולפעמים כל העניין הזה הופך להיות קצת מעיק...
אז החלטתי לפרוש, או לקחת פסק זמן, ואטאבר.
אני במצברוח הרפתקני, בא לי להתחדש, בא לי להתרגש.
אז אם אחרי שקראתם את כל מה שכתבתי וברור לכם שאתם ממש לא רוצים אותי בקבוצה שלכם אליכם בדיוק אני רוצה להצטרף :-)