תפריט
התחבר
התנתק
להורדת האפליקציה:
english

כשיש אופניים, לא צריך פרוטקציה...

הדפס
הוסף למועדפים
דפני מגלה לכם כיצד תוכלו להסתדר בחיים רק אם תשתמשו באופניים כנשק...
 
מכירים את הקטע הזה שאתם עומדים חסרי אונים מול הפקידה בביטוח לאומי, או במשרד הרישוי ויודעים שעכשיו תאלצו לוותר על כל העקרונות שלכם ולהתחנן כמו אומללים כי הם מחזיקים אתכם בקהונס וחייכם תלויים רק ברצון הטוב שלהם? כג'ינג'ית אורגינל אני שונאת את התחושה הזו כל כך עד שאני לא פעם "מאבדת את זה", אומרת להם בדיוק מה אני חושבת עליהם ואז מצטערת. גם כי תכלס לפעמים זה לא תלוי בהם וגם כי לבירוקרטיה יש יכולת להתיש אותך עד שאתה מרים דגל לבן...
אבל עזבו את ההתנהלות המתסכלת מול הממסד, גם כשאתם סתם רוצים לרכוש איזה מכשיר חשמל או רהיט, אתם הרי תמיד מגיעים לשלב הזה של המיקוח וגם שם, אם אין לכם סבלנות או אינכם שולטים ברזי ה"מסחרה", אתם די נתונים לחסדיו של זה שעומד מולכם.
לי באופן אישי, כפי שכבר סיפרתי, יש פתיל די קצר והעובדה שאני בנאדם ישיר, גורמת לי לא פעם לפספס את הצעדים בריקוד המסובך הזה של המשא ומתן וזה בעכרי... אבל אז יום אחד, ממש במקרה, גיליתי שיש לי נשק סודי שלא לקחתי בחשבון ומאז נעזרתי בו כמה וכמה פעמים.
הנשק הזה הוא פשוט העובדה שאני רוכבת על אופניים :-)
 
ומעשה שהיה כך היה...
לפני כמה שנים ניגשתי לאחת הנציגויות הזרות כדי לבצע שם איזה עניין פרוצדורלי. אם יצא לכם פעם לבקר באחת מאלו אתם ודאי מכירים מקרוב את הקשיחות הבלתי מתפשרת, שלא לומר ניכור, שלא לומר חוסר נחמדות מופגן, שלא לומר רשעות מזוככת של חלק מהעובדים שם. זה בטח עניין תרבותי ואני יכולה גם להבין שקשה לעבוד עם הישראלים, אבל אין ספק שזהו אחד המקומות הכי פחות גמישים על פני כדור הארץ. הכל מנוהל "לפי הספר" ודי בחריגה הכי קטנה מהנהלים כדי לשלוח אותך לתיזוז שלא היה מבייש טירונים של גולני. וזה בדיוק מה שעמדתי לחוות. אחרי חודשים רבים בהם קוששתי את כל המסמכים והאישורים הדרושים הגעתי סוף סוף לשערי המבנה המאובטח, עמדתי בתור שעה ואחר כך בעוד תור ועוד אחד, עד שסוף סוף רמז לי הפקיד במנוד ראש לחצות את הפס הצהוב ולהתייצב מולו. הוא הביט בי בפנים חתומות, סקר במבט חמור סבר את המסמכים שהבאתי ופסק בעברית שבורה – "אין לך פה המסמך BR468 הדרושה לבקשה זה!".
שוק.
באותו רגע ממש הרגשתי איך דמעות של חוסר אונים, ספק כעס מציפות אותי כשהוא עדיין תולה בי את מבטו הרושף.
"אבל, אבל" מלמלתי, "אני, לא ידעתי, לא היה כתוב בהוראות ו...." תוך שאני מפשפשת בתיק בניסיון לאתר את המסמך החסר שאולי נשר מהחבילה.
הפקיד הביט בי במה שנראה כמו שעמום מהול בחוסר סבלנות עד שהנחתי את מפתחות הרכב על הדלפק.
וזאת יש לדעת. על מחזיק המפתחות שלי תלוי דרך קבע גלגל פולי צבעוני של מעביר אחורי שפעם קיבלתי מתנה. ברגע שעיניו של הפקיד נחו על הנ"ל, נדמה היה שמישהו הרים באחורי ראשו איזה מתג והוא פתאום קרן ואפילו חייך.
"את רוכבת אופניים"? הוא שאל
"כן, כן" עניתי בסוג של חוסר סבלנות כשאני ממשיכה לחפור במעמקי התיק
"זה בשטיחה" הוא שבר את השיניים "mountain biking אי מין?"
"כן" הרמתי אליו עיניים אומללות
"טוב, תראה" הוא אמר ברכות, "אני writing פה שאתה משלים את הטופס במייל ואני לסדר הכל. את שולח, כן?"
"בטח, בטח שולח!" עניתי מופתעת,
"תסתכל" הוא לפתע אומר לי, מוציא את הטלפון שלו, מרפרף עם אצבעו ומראה לי תמונה שלו רוכב באיזה סינגל, "גם אני רוכבת!".
 
מאז אותו אירוע, אני מקפידה תמיד, בכל הזדמנות, לשים את המפתחות של הרכב במקום בולט על הדלפק. לפעמים זה לא מניב שום תגובה ואני נאלצת להתמודד עם הקשיים, אבל מדי פעם זה פשוט עובד כמו קסם. כי מסתבר שמשהו בתחביב הזה גורם לאנשים לחוש סוג של חיבור עם מי שמולם. זה כאילו שאם אתה ואני רוכבים, אנחנו כמו משפחה ולמשפחה תמיד עוזרים!
זה כבר סידר לי קיצורי דרך בכל מיני עניינים בירוקרטים וגם כמה הנחות נאות.
שימו גם אתם איזה פריט אופניים על מחזיק המפתחות ודאגו שיראו אותו, אתם אף פעם לא יודעים מתי חתיכת המתכת הזו תציל אתכם :-)

הוסף תגובה


שלח
שם: שעה: תאריך:
קורה לי גם להגיע לפגישות , להסתכל סביב ולחפש תמונות או סממני רכיבה של מי שאני אמור להיפגש אתו. והיה ומצאתי , פותח ישר את הפגישה בשאלה " רוכב "? . ואז 70% מהפגישה בנושא רכיבה , היתרה קצר ותכליתי - ברוב המקרים פוזיטיבי.
דווח על תוכן לא ראוי הוספת תגובה לתגובה זאת
האם לדווח על תוכן זה כלא ראוי?

כן
לא
חובה להזין כתובת מייל
שלח

או
להתחברות דרך פייסבוק
עוד לא נרשמת ל-e ירוק? להרשמה