תפריט
התחבר
התנתק
להורדת האפליקציה:
english

על סופגניות רגשי אשמה, תירוצים ומוטיבציה

הדפס
הוסף למועדפים
דפני מספרת איך הסופגניות הצילו לה את אימון הבוקר. אגדה שהייתה באמת.

בואו נדבר רגע על מוטיבציה, אותה פיה קסומה לה אנו קוראים בקול חלוש בכל עת שמשימה כלשהי עומדת לפתחנו ושדון התירוצים נתלה על צווארנו כאבן ריחיים ומושך אותנו למטה אל תהומות הבטלנות... קחו את אימוני הבוקר לדוגמה. השעון מקפיץ אותי כנשוכת נחש מתוך חלום מתוק (אני אף פעם לא אתרגל לזה כנראה...), אני בולעת את הרוק, מנסה להסדיר את הדופק ובעיקר מנסה לאתחל את עצמי. כמו המחשב הקשיש שלי שלוקח לו 2 דקות תמימות להשמיע את ה"בויינג" הזה שמעיד כי הוא סוף סוף מוכן ומזומן לעבודה, גם אני בשניות הראשונות לפקיחת העיניים, לא סגורה על התשובות לשאלות טריוויאליות כמו איזה יום היום ולמה בכלל השעון צלצל בשעה המוקדמת הזו. אה... נזכרתי... יש לי אימון בוקר...

פסט, פסט, מוטיבציה... אני לוחשת בחרישיות, את שם? התעוררת? אבל זו מסתבר, הרבה יותר איטית ממני בבוקר, עדיין ישנה. אבל נחשו מי כבר נמצא למראשותי מלא חיל ועזוז? נכון, שדון התירוצים הארור, בידו הפנקס הגדול והנה הוא פותח את פיו ומקריא לי בפאתוס את הרשימה היומית: "הביטי דפני, בחוץ עדיין חושך מצריים, מי מתעורר בשעות האלו, ועוד בשביל מה... להתנשף ולהזיע? הסכיתי, אפשר לשמוע היטב את רוח הסתיו עוברת בענפים, בטח קר בחוץ... ואולי אפילו מטפטף... ופה, בתוך הפוך, חם ונעים..."

כן... חם פה... אני ממלמלת אחריו מהופנטת, מושכת את השמיכה מעל הראש ועוצמת את עיני בחוזקה, מוכנה לשקוע שוב לתוך שינה מתוקה. אבל אז, היא סוף סוף מתעוררת. המוטיבציה.

"דפני!" היא רועמת בקולה, "קומי מיד! מה נסגר איתך?!"

כן, נו, אני כבר יודעת מה הולך לקרות בעוד 3...2...1...

"אל תקשיבי לה" לוחש לי השדון, "למחרבת המסיבות הטרחנית הזו, שנינו הרי יודעים כמה את מקללת בכל פעם שאת חוגרת את רצועת הדופק הקפואה על העור החמים... ושתמיד, אבל תמיד איפשהו באמצע האימון, כשאת מתנשפת, את שואלת את עצמך בשביל מה את צריכה את הסבל הזה, נכון? נכון?"

"אוי, תסתום כבר" עונה לו הפיה, "דפני, את יודעת שהוא מדבר שטויות, כן, נכון, קשה באימון, אבל להזכיר לך עם איזה אנרגיות את חוזרת? לרענן את זכרונך כמה תחושת הניצחון מתוקה ומתגמלת?"

"בסדר, בסדר" עונה לה השדון ומשנה טקטיקה, "אז רק היום. רק היום תוותרי, מבטיח לך שמחרתיים אני לא בא. נשבע!"

"שקרן!" נזעקת הפיה, "שקרן מתועב! אל תתני לו לערבב אותך! את זוכרת טוב מאד מה קרה באפריל, שאזכיר לך איך נכנעת לו 'רק פעם אחת' ואחר כך לא התאמנת כמעט חודש?!, יאללה, קומי וזהו!"

"את יודעת מה" אומר השדון ומקפל את הפנקס, "אם סגפנות זה הקטע שלך, לכי על זה. רק אל תהיי דו פרצופית ותספרי לכל החברות שלך אחר כך כמה את שונאת את אימוני הבוקר האלו ותשבעי להן שאם הייתה לך גנטיקה כמו של מיכל שאוכלת בלי סוף ולא משמינה, כלב מי היה קם בחמש בבוקר..."

דייייי, דייייי, תפסיקו כבר! אני מתחננת על סף דמעות, כל פעם אותו דבר, אני לא יכולה יותר, אני משתגעת!!!

"טוב, הייתי פה" אומרת המוטיבציה, "רק לפני שאני זזה, רוצה להזכיר לך את שתי הסופגניות שתקעת אתמול".

"מישהו אמר סופגניות?" נשמע קול בס עמוק ומהדהד
"אוי שיט" אני שומעת את שדון התירוצים ורואה איך כל הצבע יורד לו מהפנים, "זה רגשי אשמה..."

כולנו מכבדים את רגשי אשמה, שלא לומר פוחדים ממנו. הוא ממש ממש זקן, יש שאומרים שהוא נולד אפילו לפני האחיות נקמנות וקנטרנות. לרוב, סכסוכי הבוקר האלו נגמרים בלי התערבות שלו, אבל אין ספק שכשהוא מגיע, העלילה מקבלת תפנית.

"אז היו סופגניות או לא..." הוא שואל אותי אחרי שהוא מבטל בהינף יד את הקידות של התירוצים והמוטיבציה. "כן, היו...  2 ... ועוד ביס ממה שיאיר השאיר..." אני מתייפחת חרישית.

"נו" אומר רגשי אשמה בטון מבודח "ומי יכול לומר לאן הולכות הסופגניות?"

דמעות מציפות אותי וגרוני חנוק, אני אוטמת את אזני חזק חזק, אך שומעת היטב את כל השלושה שואגים בקול אדיר: לתחת! ל- - ת - - ח - - ת!

טוב, טוב, נכנעתי, אני קמה, קמה...

**************
וכך חברים יקרים שלי, באופן פרדוקסלי, דווקא בחנוכה, אני מתאמנת בטירוף.

אולי כדאי שיהיו סופגניות כל השנה?


חג שמח! :-)


הוסף תגובה


שלח
האם לדווח על תוכן זה כלא ראוי?

כן
לא
חובה להזין כתובת מייל
שלח

או
להתחברות דרך פייסבוק
עוד לא נרשמת ל-e ירוק? להרשמה