תפריט
התחבר
התנתק
להורדת האפליקציה:
english

על זוגיות וצרות אחרות

הדפס
הוסף למועדפים
דפני מביאה את סיפורו המרגש של "ע" שממחיש שזוגיות עם אופניים דומה לזוגיות של בני אדם יותר מששיערנו...

להתרגל לזוג אופניים חדש, זה קצת כמו להסתגל לבן/בת זוג חדש/ה.
באופניים, כמו בחיים, יש כל מיני סוגי זוגיות... בני המזל זוכים לאהבה כמו בסרטים. זה מתחיל בהתאהבות ממבט ראשון כשרואים אותם לראשונה בחלון הראווה, או באיזה מגזין ולא שוקטים עד שמשיגים אותם. הפרפרים בבטן לקראת המפגש הראשון... הצמרמורת המהנה הזו שעוברת בעורף בכל פעם שרואים אותם והרצון הבלתי נשלט הזה לפנק אותם עוד ועוד...
אבל מי מכם שחווה זוגיות בחייו יודע שלא תמיד זה זיקוקי דינור, קונפטי וכינורות... לפעמים אתה מתאהב קשות אבל רק אחר כך מגלה בעצם ש... אפעס... זה לא בדיוק מה שדמיינת...
המבחן האמיתי, אין מה לעשות, הוא מבחן האינטימיות וכששם משהו לא עובד, אז אתם יודעים, הסוף לרוב ידוע מראש...
קחו למשל את הסיפור של "ע", שאפשר ללמוד ממנו הרבה על אופניים אבל גם על זוגיות אנושית...
הבוקר של "ע" התחיל כרגיל, זחילה איטית בפקקים בואכה הכרך הגדול, משחק אינסופי בעוצמת הקירור של המזגן והמאוורר וחיטוט באף אגב האזנה לחדשות הבוקר המדכאות. ואז, הוא פתאום ראה אותה, שלדה יפהפיה שניצבה על גג אחת המכוניות שבמסלול הסמוך. היא הייתה מהממת, קימורי חמוקיה העדינים, כבליה שהשתרגו בעדינות סביב גווה הזקוף ועיטורי הבלונד בגלגלים ובכידון גרמו לנשימתו להיעתק. ול-"ע", זאת יש לדעת, תמיד הייתה חולשה לבלונדיניות...
כאחוז אמוק הוא זגזג בין הנתיבים עד שהצליח להתקרב אליה ולשאול לשמה...
מיד בהגיעו למשרד, עוד טרם בדק את ההודעות בתיבת הדוא"ל, חייג באצבעות רועדות את מספר הטלפון של החנות ובקול רועד שאל מה מחיר הנדוניה...
אחרי שבוע מורט עצבים קיבל סוף סוף את הטלפון המיוחל בו בישרו לו שיכול הוא לבוא לקחתה.
כל אותו היום הסתובב חסר מנוחה וספר את הדקות עד לרגע שיוכל להיחלץ מן המשרד ולצאת לקחת אותה לבילוי המשותף הראשון שלהם.
הפגישה הייתה מרגשת, הוא הביט בה בעיניים נוצצות, ליטף את חמוקיה ביד עדינה כשהוא מהנהן במונוטוניות בזמן שאיש המכירות מסביר לו מיני דברים אך לא קולט ולו מילה אחת..
ואז, מלא בתשוקה הוא לקח אותה ליער...
"ע" לא הרבה לדבר על אותו אחר צהריים. לא זו בלבד שהוא לא רץ מיד לספר לחבר'ה (ו-"ע" תמיד היה רץ לספר לחבר'ה), הרי בכל פעם שניסינו לסחוט ממנו קצת פרטים עסיסיים על ה"ביצועים" שלה, הוא התחמק באלגנטיות ורק חייך חיוך מסתורי.
גם ברכיבות המשותפות שלנו היה "ע" מאופק. כמי שבדרך כלל היה ידוע בזכות זעקות ההנאה ואנחות העונג שהיה משחרר למגינת לב השכנים, הרכיבות איתו הפכו שקטות משהו. "אולי הוא פשוט בסוג של מצב מדיטטיבי" היינו שחים זה לזה, "יש את הקטע הזה בטנטרה, זה ריגוש ברמה הרבה יותר גבוהה שלא מצריך רעש וצלצולים" ניסינו להסביר לעצמנו את התעלומה.
ואז יום אחד "ע" עצר באמצע הרכיבה.
כל השיירה נעצרה וכולנו התקבצנו סביבו, לא מבינים את פשר העצירה הפתאומית.
"הכל בסדר? למה עצרת?" שאלנו בחשש,
"ע" השפיל את עיניו ובקול חרישי אמר: "די, אני לא יכול להמשיך לחיות בשקר"
"איזה שקר, מה שקר?" הרמנו גבות,
"האופניים האלה פשוט לא עושים לי את זה" פסק בנחרצות, "אין ספק שזו השלדה הכי יפה שאני מכיר, היא פצצה, באמת פצצה, אבל היא לא מרגשת אותי, היא לא מענגת אותי, היא לא גורמת לי לצרוח מהנאה... וזהו, החלטתי להיפרד ממנה".
"ע" הסתובב כמה שבועות שפוף ומדוכא ואז יום אחד הוואצאפ טרטר, "זהו, מצאתי אותה!" הוא הודיע וצרף תמונה.
"אבל אחי היא מה-זה מכוערת!" ענה לו מיד "א" שידוע כמי שאין לו באפר בין המוח לפה.
"כן" ענה לו "ע" בלי להתבלבל, "אבל מה אכפת לי, איתה אני נהנה כמו שלא נהניתי אף פעם".


הוסף תגובה


שלח
האם לדווח על תוכן זה כלא ראוי?

כן
לא
חובה להזין כתובת מייל
שלח

או
להתחברות דרך פייסבוק
עוד לא נרשמת ל-e ירוק? להרשמה