תפריט
התחבר
התנתק
להורדת האפליקציה:
english

היו שלום ותודה בעד הרכיבות

הדפס
הוסף למועדפים
דפני נפרדת מחבר שפרש מרכיבה ומבועתת מהיום בו זה יקרה גם לה...

"די, אני לא יכול יותר, נראה לי שתם עידן האופניים בשבילי".
דדי ואני עומדים בקצה אחת העליות שבסינגל עדולם. שקט, רק אוושת רוח קלילה מפרה את השתיקה המעיקה התלויה באוויר. דדי בוטש ברגליו באדמה, לא מישיר אלי מבט. ודדי הוא אחד שמישיר מבט. תמיד.

את דדי הכרתי לגמרי במקרה לפני כמעט ארבע שנים. הוא עמד בצד הסינגל כשסביבו כמה רוכבים, מסביר להם בקול בס מהדהד על איזה פרח בצד השביל. מאוחר יותר הקבוצה שלו הגיעה אל החרוב הגדול שתחתיו ישבתי לאכול את החטיף שלי. "שלום", הוא בירך אותי בחיוך והשעין את אופניו על הגזע העתיק, ואני לא יכולתי שלא לשים לב לעובדה שהוא עצמו, כמו גם האופניים שלו, כנראה עתיקים לא פחות מהעץ המרשים... כמה דקות אחר כך כבר היינו חברים. הוא הציע לי תמרים נהדרים שבמקום גלעין שכן בליבם אגוז מלך והפליג בסיפורים על הרפתקאות ומקומות מתקופה אחרת. "היום כולם רוצים את הכי משוכלל", נאנח והעביר אצבעות מסוקסות בזקנו הלבן. "איפה הימים שרכבתי מאילת לסיני בגופייה וסנדלים..." ואני גמעתי כל מילה בשקיקה.

מאז אותה פגישה היינו רוכבים יחד מדי פעם. הרכיבות עם דדי לא התאפיינו ברמות אדרנלין גבוהות בדם. "את זוכרת", היה צוחק, "אני כבר זקן, אל תצפי להשתוללויות, כן?" ואני הייתי מבטיחה לו ש"הכול ברגוע". אבל אוי, כמה אהבתי לרכוב איתו... האיש הזה הוא סוג של אנציקלופדיה מהלכת, בור סוד שאינו מאבד טיפה. הוא מכיר את שמות כל הצמחים ובעלי החיים שאתה יכול להעלות בדעתך לפגוש, יש לו אינסוף סיפורי מורשת על קרבות ואירועים שעיצבו את פני המדינה (טוב, נו, בחלק גדול מהם הוא השתתף בעצמו...) ולא פעם הוא עצר לפתע באמצע שומקום, פילס דרכו בתוך הסבך שבצד הדרך כשהוא קורא לי לבוא אחריו וחשף איזה פסיפס או שרידי עתיקות שכנראה אף אחד חוץ ממנו לא יודע על קיומם...

ועכשיו אנחנו עומדים שם על הגבעה הנישאת, ואני מביטה באיש הזה ולא יודעת את נפשי מרוב צער.
"אולי אתה צריך פשוט להאט את הקצב?" אני מנסה. "יותר איטי ממה שאני רוכב?" הוא משיב לי ובקולו אפשר לזהות גיחוך המהול בהמון תסכול.

בשבועות האחרונים ניסיתי שוב ושוב לדובב אותו, לגרום לו בכל זאת להעמיס את האופניים ולצאת לשטח, אך ללא הועיל. פרט לצער הגדול על הפרישה של האיש המיוחד הזה וההפסד שלי ושל כל מי שמכיר אותו, אני מהרהרת לא מעט ברגע הזה שבו גם אני אומר לעצמי שאני פשוט לא יכולה יותר להמשיך. כשאני חושבת על הרגע הזה שבו אתלה סופית את הקסדה, אני מתכווצת, משהו בי מסרב לקבל את העובדה שלא אוכל לצאת יותר אל המרחבים על שני גלגלים. ואתם, האם גם אתם מצטמררים מעצם המחשבה שלא תוכלו לרכוב יותר?


הוסף תגובה


שלח
האם לדווח על תוכן זה כלא ראוי?

כן
לא
חובה להזין כתובת מייל
שלח

או
להתחברות דרך פייסבוק
עוד לא נרשמת ל-e ירוק? להרשמה