תפריט
התחבר
התנתק
להורדת האפליקציה:

מפגשים מהסוג הלילי

הדפס
הוסף למועדפים
דפני מספרת על מפגש לילי מסמר שיער אך כזה שבהחלט משאיר טעם של עוד...

אם אתם עוקבים אחר מעללי, ודאי כבר הבנתם שיש לי חיבה יתרה לרכיבות לילה. לא אכביר שוב מילים על העניין ולא אהלל, אשבח, ארומם ואקלס את עוצמת החוויה שברכיבה בחשיכה. אומר רק את זאת, כל מסלול שרכבתם בו בשעות האור הופך בעלטה לפתע זר (במובן הטוב של המילה) ומפתיע, וכל הניחוחות, הרחשים והמפגשים אינם דומים במאום לאלה שאתם נתקלים בהם בשעות האור.

ואפרופו מפגשים, הפעם אספר לכם על אחד כזה.

סיפורי מתחיל ברכיבת לילה שהתקיימה בשלהי הקיץ. אחרי הטקס הקבוע של הורדת האופניים מהמנשאים, ההמתנה הקבועה רווית הרטינות לאלי שמאחר כרגיל והירידות על רוני שחייב תמיד להפתיע (הפעם הגיע כשעל כל רגל גרב בצבע אחר) שמנו סוף סוף פעמינו אל השבילים החשוכים. אחרי שגמענו כברת דרך לא קטנה, הציע שי לקחת אותנו לאיזה סינגל שלא רכבנו בו הרבה זמן. כמובן נענינו בשמחה ומיד נבלענו במעבה היער. כששי עצר לרגע כדי לנסות להתאפס בעצמו על הכיוונים, הודעתי חגיגית שזו הזדמנות נהדרת להפסקת התרעננות ופיפי. נהמות הסכמה נשמעו בקרב חברי, ובנוהל הרגיל פנו הזכרים לדרכם ואני – לכיוון השני. היער באזור הזה היה די סבוך. שיחים וענפי עצים סוררים שרטו את רגלי וחבטו בקסדתי, ולאחר שהתרחקתי כדבעי, מצאתי לי קרחת יער קטנה שבה אוכל להשתחרר ממטען הנוזלים העודף. משסיימתי התחלתי לפסוע חזרה לכיוון הקולות שנשמעו עמומים משהו. ממש התרחקתי, שחתי לעצמי בעודי מאירה את דרכי בפנס ומנסה לאתר מעבר שלא יותיר את חותמו בעורי. ואז שמעתי רשרוש כמה מטרים לשמאלי. הפניתי את הפנס לכיוון אך לא ראיתי מאום. המשכתי להתקדם, ושוב רשרושים. בשלב הזה הייתי בטוחה שאחד מהחבר'ה שוב חומד לו לצון ומנסה להבהיל אותי, מה שהם מנסים לעשות כבר שנים ללא הצלחה. "נו, מי שלא תהיה, עוד לא הפנמתם שאני בלתי בהילה?" קראתי והתחלתי להתקדם בנחישות לעבר הרשרושים כדי לתפוס את הסורר. ואז קרן הפנס שלי נפלה על משהו שחור וגדול. מיד הבנתי על פי צלליתו שלדבר הזה אין תיק גב וגם לא שום קסדה, ואם לא די בכך, הוא הפנה את ראשו אלי, ושתי עיניים צהובות, זוהרות, נתלו בי. אני יודעת בוודאות שאין כזה דבר אבוללה, אבל אני חייבת להודות שהצמרמורת שעברה בגופי גרמה לשערות על עורפי להזדקר לשבריר שנייה. בינתיים הדבר הזה התחיל לזוז. ולא סתם לזוז אלא לעברי. קפאתי במקומי ובתוך שני רגעים חלף על פני חזיר הבר הכי גדול שראיתי בחיי. הוא היה עצום, ואני יכולה להישבע שכל צעד שלו הרעיד את האדמה. כשהיה במרחק מטרים בודדים ממני הוא נעצר, בטש ורקע ברגליו, ניער את ראשו תוך השמעת נחירה אדירה ואז זקף את זנבו ונעלם אל תוך הסבך. ואו.

צעקות "דפני, איפה את!" העירו אותי מהקיפאון שאחז בי, ואז גם שמתי לב שבכלל לא נשמתי בכמה שניות הבודדות האלה שבהן היצור המדהים הזה היה בקרבתי. מובן שמיד יצאתי בדהרה כחץ שלוח לכיוון החבורה כדי לשתף אותם במאורע המדהים.
רבים אינם יודעים זאת אך פעם, מזמן, ממש כאן בארץ ישראל הקטנה שלנו שרצו חופשיים בטבע בעלי חיים שכדי לחזות בהם בסביבתם הטבעית כיום צריך להרחיק עד לג'ונגלים באפריקה הרחוקה. כן, תנינים, דובים ואפילו סוסי יאור חיו פה. שערו בנפשכם כמה מרגש היה לפגוש בהם ברכיבות לילה... את רשימת המינים הללו והסיבות להיכחדותם אפשר למצוא ברשימה הזו. אבל גם בלעדיהם, עדיין יש לנו חיות בר מרתקות שראוי וכדאי להכיר. פרט למינים רבים של חרקים, זוחלים, מכרסמים ויונקים קטנים אין ספק שמפגש עם צבוע מפוספס, עם קרקל, או עם חזיר בר בגודל פיאט אונו כמו מיודענו ייחרט בזיכרונכם לעד. אם תרצו להרחיב את ידיעותיכם ולהכיר את מגוון בעלי החיים שבהם אתם עלולים להיתקל מעת לעת, תוכלו להיכנס לקישורים כאן, כאן וכאן.
היה לכם מפגש עם חיית בר? ספרו לנו את הסיפור והעלו תמונה אם יש כדי שכולם יוכלו לחלוק איתכם את החוויה. :-)



הוסף תגובה


שלח
האם לדווח על תוכן זה כלא ראוי?

כן
לא
חובה להזין כתובת מייל
שלח

או
להתחברות דרך פייסבוק
עוד לא נרשמת ל-e ירוק? להרשמה