תפריט
התחבר
התנתק
להורדת האפליקציה:
english

זמן פציעות

הדפס
הוסף למועדפים
דפני מגלה שיותר מהשריטות והסימנים הכחולים, הכי גרועה, היא הפציעה בתודעה.

זכור לי היטב היום שבו בישרתי לחברות שלי לראשונה על התחביב הדו-גלגלי החדש שלי. זה התרחש במפגש השישי-חודשי הקבוע שלנו בבית הקפה המפונפן שבשדרה המפונפנת לא פחות. באותו יום בדיוק רכשתי לעצמי סוף סוף קסדה חדשה (ורודה) שתתאים לאופניים החדשים. כשהנחתי את הקסדה בהפגנתיות בין כוסות הלאטה מקיאטו והדיינישים נתלו בי מיד חמישה זוגות עיניים תמהות, והפיות נפערו. "מה?" פלטה לבסוף קרן, "מה מה", עניתי, "אני מתחילה לרכוב על אופני שטח!"
מיד נשמעו סביב השולחן מלמולים והמהומים. רעות הרימה את הקסדה, הפכה אותה שוב ושוב, ובלי להביט בי אפילו פסקה: "זה לא ייגמר טוב". "מה? למה ככה?" התרעמתי. "חבר של בעלי רוכב שטח", היא ענתה לי ונעצה בי מבט חמור סבר, "ולפני שבוע כזה הוא התרסק משו חבל על הזמן. בשבת ביקרנו אותו ואת יודעת מה הוא אמר?", "נו..." יריתי, "הוא אמר שכשרוכבים על אופני הרים בשטח, פציעה זה לא שאלה של אם אלא רק של מתי".

והמתי הזה אכן הגיע. אוי, כמה שכאב לי. הרגל כאבה לי, היד, הכתף. לעזאזל, אפילו בריסים כאב לי!

אני לא ממש רוצה לדבר על הפציעה עצמה. מי שמכיר אותי יודע שיכולתי בקלות להיות מנכ"לית בטרם. זה לא שאני לא אוהבת לרכוב מהר וגם לקפצץ פה, ושם רחמנא ליצלן, אבל הכול אצלי תמיד בגבולות המעטפת והשליטה. או מה שנדמה לי כשליטה...
הלוואי שיכולתי לספר לכם בגאווה שרכבתי בחו"ל באיזה בייק-פארק, ששחררתי איזה רואוד-גפ אימתני והתרסקתי בעת מילוי תפקידי, אבל המציאות הרבה פחות זוהרת וממש לא מזכירה מורשת קרב הרואית. נהפוך הוא, זה קרה כמעט במהירות אפס, על שביל לבן, סתם. כבר אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה?

אבל כדרכן של פציעות (טוב, לפחות לא אלו הקשות ממש...), מחלימים מהן בסוף, ומגיע הרגע הזה שמחליטים שזהו, הגיע הזמן לחזור לרכוב ולהפסיק להתפנק ולהתבוסס ברחמים עצמיים. אז לקראת סוף השבוע הקרב ובא החלטתי לחזור לעניינים. מרגש!
לבשתי את הבגדים, מילאתי מים בשלוקר, ניפחתי אוויר בצמיגים (הוא הספיק לברוח בזמן ששכבתי כמו פגר) העמסתי את האופניים וקדימה.

 ואז...

ואז, כשעליתי על האופניים סוף סוף, קרה משהו נורא.

כשנכנסתי לסינגל הראשון, זה שכבר רכבתי בו עשרות פעמים, זה שאת מדרגות הסלע בירידה שבתחילתו זרמתי עד לפציעה בעיניים עצומות וביד קשורה מאחורה, תוך דקלום המונולוג של המלט ברוורס, חטפתי פתאום פיק ברכיים. לא, לא מטאפורית, ממש רעדו לי הרגליים!
ירדתי מהאופניים והתיישבתי בצד בהלם. לא ידעתי מה שיתק אותי יותר – הפחד עצמו או העובדה שהפתעתי את עצמי כל כך על שפחדתי מלכתחילה. לא יודעת מי מכם הקוראים חווה פציעה, אבל מי שהתמודד עם ביטחון עצמי שהתערער פתאום ודאי מבין על מה אני מדברת. זה מדהים איך פתאום נדמה לך שכל מה שאת יודעת נעלם; איך הראש לא מאפשר לגוף לעשות את הקטע שלו; איך בכל פנייה או ירידה השרירים מתקשים ואת כולך מכווצת ומשובללת ושוכחת איך צפים על האופניים ואיך זורמים; איך כל אבן או חריץ הופכים למשהו מאיים; איך כל מה שמעניין אותך זה לאחוז את הגריפים חזק-חזק שלא יברחו.

כן, מתברר שהכול בראש וכנראה הגוף מחלים הרבה יותר מהר משריר האומץ. אז עשו טובה, תעזרו למישהי אובדת עצות ומבוהלת ותנו איזה טיפ או שניים איך לחזור לזרום כמו מים...


הוסף תגובה


שלח
שם: שעה: תאריך:
המלצה ראשונה
לרכוב איפה שנפלת
דווח על תוכן לא ראוי הוספת תגובה לתגובה זאת
מערכת
09:09
31.07.2016
אין ספק שלהתמודד כמה שיותר מהר עם הטראומה זו אחת הדרכים להחזיר את הביטחון :)
דווח על תוכן לא ראוי
שם: שעה: תאריך:
כמי שעבר פציעה, לחזור לאט, לקחת את הזמן, לרכוב בתחילה במסלולים מוכרים ופשוטים(טכנית).
לאט אבל בטוח הבטחון והיכולת חוזרים
דווח על תוכן לא ראוי הוספת תגובה לתגובה זאת
האם לדווח על תוכן זה כלא ראוי?

כן
לא
חובה להזין כתובת מייל
שלח

או
להתחברות דרך פייסבוק
עוד לא נרשמת ל-e ירוק? להרשמה