תפריט
התחבר
התנתק
להורדת האפליקציה:
english

שלב ההוכחות

הדפס
הוסף למועדפים
דפני מהרהרת ומעלה תהיות באשר לקדחת שיתופי התמונות וההישגים המציפה את המרשתת

יום שישי. שעת צהריים מוקדמת. כולם חוזרים מרכיבה ובפייסבוק נכנסים לכוננות ספיגה. מדוע? כי כבר בנסיעה הביתה, עוד לפני שהזיעה בתוך הקסדה הספיקה להתייבש, מתחברים רבבות רוכבים ברחבי הארץ אל המרשתת ומעלים בקדחתנות את ההוכחות אל העמוד שלהם. ההוכחות לְמה, אתם שואלים? ההוכחה לזה שירדו את הסלע או שטיפסו את הסלע או שקפצו מהסלע... ושיהיו הרבה לייקים, אמן סלע!

פעם, מזמן, לפני שהרשתות החברתיות פרצו לחיינו והפכו כל אחד מאיתנו לסוג של תכנית ריאליטי עצמאית, אנשים היו צריכים להטריח את עצמם להגיע עד אליך, פיזית ממש, כדי להסב יחד איתך לסלון ולדפדף באלבומים, ואז, ורק אז, יכולת לחייך בשביעות רצון ולהסמיק מנחת כשהמדפדף היה מחמיא לך על זה שקפצת בסחנה מהמדרגה הגבוהה. היום המצב כאמור שונה. כל ארחי פרחי המצויד בטלפון חכם יכול תוך שניותיים לשתף את רבבות חבריו בתמונה שבה הוא מרחף בין שמים לארץ, וככל שהביצוע נועז יותר, כך יש סיכוי שהצילום יהפוך ויראלי ויזכה ליותר תגובות כמו "ואו, אחי, איזה תותח!" מהמפרגנים או "פחחחחח, כבר קפצתי שם לפני חמש שנים עם אופני מדבקה, בלי אוויר בגלגל הקדמי ועוד הייתי עם שפעת" מעוכרי השמחות.

לקדחת התמונות והשיתופים יש השלכות מרחיקות לכת, שלא לומר מעצבנות, על החיים שלנו כרוכבים. משהו באקסהיביציוניסטיות הזו והצורך לזכות בהכרת ההמונים ובאהדתם העביר את חלקנו על דעתנו עד שהדבר פוגם בחוויית הרכיבה עצמה. קחו למשל את העצירות... כן, העצירות. אחד התענוגות הכי גדולים הוא כמובן לזרום עם האופניים ופשוט לרכוב בלי לעצור. אבל אם מדובר במסלול שיש בו אתגרים, לא מן הנמנע שתחת כל סלע רענן תמצא חבורת רוכבים המתגודדת סביב לאלמנט, מנהלת דיון סוער וקולני על "איזה קו כדאי לקחת" ו"כמה צריך למשוך", מה שהופך את הרכיבה לטיול מייגע רצוף עצירות ועיכובים שעבורי, לפחות, היה מוציא את החשק מכל העניין. אבל עזבו את זה, מה יעשה אותו ביש גדא שכבר הרהיב עוז וקפץ, והחבר שלו בדרך הביתה בטעות מחק לו את התמונה? אללי... אותו אחד עכשיו נמצא במלכוד נוראי... הוא הרי קפוץ קפץ, אבל כשיכתוב על זה פוסט, בתוך שני רגעים יענו לו, "אם אין תמונה, זה לא קרה!"

בואו נעשה רגע תרגיל מחשבתי: לו היו מציעים לכם להתמודד עם איזה אלמנט מפחיד – כזה שיכול לזכות בכבוד בתואר הנמסיס שלכם, כזה שאתם חולמים עליו בלילה ויש לכם חשבון פתוח איתו שחייב להיסגר, כזה שבלי לסמן עליו
V חייכם כרוכבים לא יהיו חיים – והיו מבטיחים לכם שתוכלו לוֹ אבל בתנאי שאף אחד, אף פעם, בחיים, לא יֵדע שכבשתם אותו, כמה מכם היו באמת חשים צורך עז לנשום נשימה עמוקה ולצאת להילחם בו? הרי בינינו, אם אף אחד לא יֵדע ולא יהיה מי שיעשה לנו לייק ויגיד לנו קבל עם ופייסבוק שיש לנו *$&% משיש, מה הטעם?

ויש גם צד מסוכן לעניין, והוא הלחץ החברתי שכל הצילומים והתחרותיות הזו יוצרים. כשנמצאים בקבוצה יש איזה מין דחף בלתי נשלט להוכיח שגם אתה יכול אפילו אם היית בשמחה מוותר על התענוג המפוקפק הזה של פיק הברכיים והיובש בפה, שהם כמובן עוד כלום ביחס לשלושה חודשים עם גבס...

ההילולה והטרללה סביב תמונות הביצועים כמו גם אפליקציות כמו הסטראווה שגורמות לאנשים לצאת מדעתם בניסיון לגזול את המקום ממישהו אחר, טשטשו קצת את ההבדל בין ניצחון אישי לניצחון פומבי. אז נכון, אנחנו חיים בעולם תחרותי וכולם משתוקקים לעמוד על הפודיום, אבל אם תשאלו אותי, התחושה שליוותה אותי כשהצלחתי לטפס את העלייה האימתנית והמסולעת של מסלול הבית שלי בלי להוריד רגל כשאף אחד לא היה בסביבה שווה בעיני לא פחות מאותם שלושים ושמונה לייקים וחמישה-עשר "תותחית" שהייתי מקבלת לו הייתי עפה על עצמי על הקיר שלי בפייסבוק.

מצד שני... עכשיו אחרי שסיפרתי לכם, לא אכפת לי שתפרגנו... ולא, אין לי תמונה להוכחה..


שלכם, דפני.


הוסף תגובה


שלח
שם: שעה: תאריך:
דפני,אין לי מושג מתי התפרסמה הכתבה..שלב..,אבל מאוד נהנתי לקרוא,אז אפילו שאין תמונות אני מפרגן,רכיבות מהנות..אמן סלע
דווח על תוכן לא ראוי הוספת תגובה לתגובה זאת
מערכת האתר
09:34
16.03.2016
יוסף, דפני מוסרת תודה ושואלת - איזה תמונות היו משמחות אותך?
דווח על תוכן לא ראוי
האם לדווח על תוכן זה כלא ראוי?

כן
לא
חובה להזין כתובת מייל
שלח

או
להתחברות דרך פייסבוק
עוד לא נרשמת ל-e ירוק? להרשמה