בחזרה למחסום כפר ורבורג. במאי 1948 חנה גדוד 53 של גבעתי בבאר טוביה. ב-12 במאי, שלושה ימים לפני פלישת הצבא המצרי, נקראו עודד נגבי, שרגא אלון ומפקד הפלוגה המסייעת יגאל קרצובניק לקצין המבצעים של הגדוד. הקמב"ץ הסביר שהצבא המצרי עומד לפלוש, ומשיגיע ללא הפרעה למג'דל (אשקלון), יוכל לנוע בכביש החוף לכיוון תל אביב או בכביש למסמיה. "עליכם לצאת לשטח ולבחור את המקום המתאים ביותר להקמת מחסום. עוד היום יגיע כוח אזרחי שיבנה חפירות ויציקות בטון במקום שתורו לו על כך".
החבלנים יצאו לשטח והגיעו למסקנה שהמקום הנוח ביותר להקמת מחסום נמצא בין כפר ורבורג לגשר על נחל גוברין, שנקרא אז גשר ג'לדיה, על שמו של הכפר שממזרח לגשר. זה היה אזור מלא פרדסים, שכונה בפי הלוחמים "פרדסי הנוצרייה", משום שהשטח היה שייך למשפחה נוצרית.
מכיוון שאי אפשר למקש את הכביש, התכנית הייתה להניח מטענים בעמודי התמך של הגשר (הידוע כגשר פָּרִיזֶר, על שם המהנדס שתכנן אותו) ולהשתמש בחביות פוּגָזִים – חביות בנפח 220 ליטר, מלאות בסולר משומש, נפט, סמרטוטים, ליטר בנזין וחומר דביק המכונה קליפוניום. התערובת הזו יוצרת אפקט של פצצת נָפַּלְם. החביות היו אמורות להיות מוצבות כמטר מהכביש, מעט גבוהות ממנו, ומאחורי כל חבית היה אמור להיות מונח חומר נפץ הודף, שדוחף אותה למרכז הכביש. כשחבית כזו פוגעת ברכב היא שורפת אותו.