דרך הבשור - הקטע התיכון

  • בסיסית
  • אביב חורף סתיו
  • 13 ק"מ
  • דרום הנגב המערבי
  • 3-5 שעות
  • עומס קל
שדה תפוחי אדמה. צילום: יעקב שקולניק
  • סוג המסלול

יש חדש בנחל בשור. לדרך הנוף הוותיקה שבין צומת צאלים לגן לאומי הבשור (פארק אשכול), נוספה אחות – תיכונה. קטע זה של דרך הנוף, שאורכו כ-13 ק"מ, חושף עוד טפח מהנופים והאתרים הרבים של הנחל. הדרך עבירה לרכב פרטי, וגם אוטובוסים יכולים לנסוע לאורך הדרך, אך מבלי לרדת לבאר הדקלים.

הוראות הגעה ומידע כללי

כניסה דרומית:

 בצומת מעון (ליד קיבוץ מגן) פונים מכביש 232 מזרחה לכיוון אופקים (כביש 241). נוסעים כקילומטר ופונים שמאלה בדרך העפר.

כניסה צפונית:

כניסה בדרך העפר שיוצאת מזרחה מול צומת גמה (כביש 232), ליד סימן קילומטר 35. בשל קו הפרדה לבן אין אפשרות פנייה מזרחה לבאים מצפון. מומלץ לנסוע עוד 1.5 ק"מ דרומה לחניון נחל אסף, לבקר במקום ואז לשוב צפונה ולהיכנס לדרך בבטחה.

אורך מסלול הנסיעה:

כ-13 ק"מ.
מסלול חד-כיווני.

מפה:

מפת טיולים וסימון שבילים מישור חוף הנגב (גיליון מס' 13)

כמה מילים על נחל בשור

נחל בשור מנקז את המרחב העצום שבין שדה בוקר לדרום הר חברון, המשתרע על פני כ-3,400 קמ"ר. זהו אגן הניקוז הגדול ביותר של נחל בישראל שנשפך לים התיכון, במקרה שלנו הים של עזה. השיטפונות האדירים שהנחל מביא עימו, בעיקר באמצעות יובליו שבהר חברון, יוצרים במערב הנגב נביעות טבעיות. סביב נביעות אלה התקיימו נקודות יישוב קטנות כבר בתקופות פרהיסטוריות. הנביעה הגדולה שבהן – עינות הבשור – משמשת בסיס לגן לאומי הבשור.

כאשר נחל בשור מגיע למערב הנגב, הוא מתחתר בין מדרונות מתונים של אדמת לס, שגרגריה הזעירים התעופפו לכאן ברוח שהביאה אותם מסיני ומצפון אפריקה. מתחת לכיסוי הלס נחשפות לעיתים שכבות עתיקות יותר של חול ואף של סלעי חוף, המעידים על הצפות ימיות שהגיעו לכאן לפרקים במשך מאות אלפי השנה האחרונות.

הקטע התיכון

הקטע התיכון של דברך הבשור הוא יצירה של מנהלת הבשור ושותפים בהקמתה קרן קימת לישראל, רשות ניקוז שקמה-בשור, רשות הטבע והגנים והמועצה האזורית אשכול. זוהי דרך מצעים, נוחה למעבר רכב פרטי ואף אוטובוסים (אוטובוסים אינם יכולים לרדת לבאר הדקלים, אך יכולים לעבור את הדרך כולה). מי שייסע בה יוכל לבלות בחניון קק"ל, לבקר במצפור שי ובבאר הדקלים וליהנות ממרחבים של נופי מישורים מעובדים.

אפשר להיכנס לדרך מצפון – ליד קיבוץ רעים, או מדרום – ליד קיבוץ מגן. גדות הנחל הבשור כלולות בתחומה של שמורת טבע ולכן הדרך, ברובה, "שומרת מרחק" מהשמורה.

ברשימה זו נתאר את הדרך מדרום לצפון.

יער מערך המילואים וחניון יעקב הררי

נקודת המוצא שלנו היא כביש 241, כקילומטר ממזרח לצומת מעון. אנו נוסעים צפונה בדרך המשרתת את צינור המים של קו ירקון-נגב ושפד"ן (שפכי גוש דן), הטמון מתחת לפני השטח. הדרך מסומנת בסימון שבילים אדום.

תחילה עוברים בין פרדסים וגידולי שדה. אחרי כ-2.5 ק"מ כבר נראים עצי יער. קק"ל החלה בייעור אזור הבשור בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. מגוון המינים כולל עצי אשל, איקליפטוס, שיטה, חרוב ועצי בר מעטים. ביער צומחים גם עצים ותיקים יותר, בעיקר עצי אשל, שניטעו בימי המנדט הבריטי (1948-1917).

בשנת 2006 זכה היער לשם "יער מערך המילואים", כאות הוקרה לחיילי המילואים של צה"ל, וכשנה לאחר מכן החלה קק"ל לחדש את הנטיעות, בעיקר במיני עצים רחבי-עלים. מכיוון שהאזור שחון יחסית וזוכה רק לכ-250 מ"מ גשם בשנה בממוצע, העצים ניטעים במרווחים גדולים יחסית זה מזה.

עוד כ-1.5 ק"מ ואנו בצומת (מי שימשיך היישר לפנים יחצה את נחל בשור ויגיע לכביש 234). אנחנו מתכננים לעצמנו נסיעה צפונה (שמאלה), אבל לפני כן כדאי לפנות ימינה (דרומה) לחניון הררי. בחניון היפה, המוקדש לזכרו של יעקב הררי שפיתח את ענף גידול אגוזי האדמה באזור הבשור, תמצאו שולחנות פיקניק וברז מים לשתייה.

בריכת נחל גמילה

מי שירצה יוכל להמשיך בדרך חדשה היורדת מהחניון חיש קל לערוץ נחל בשור. במקום שבו נשפך ערוץ נחל גְּמִילָה לנחל בשור נמצאת בריכת מים גדולה, מוקפת קנים ועצי אשל. מפעם לפעם מגיעים לכאן חובבי דיג שמשליכים את חכותיהם ומקווים לטוב. על המקום למדנו מדן גזית, איש קיבוץ גבולות, ה"שריף" של מערב הנגב בכל מה שקשור להיכרות עם האזור.

נחל גמילה הוא ערוץ קצרצר, פחות מ־2 ק"מ אורכו. שמו הערבי, גִ'ימָלֶה, הופיע במפות ישנות. בקרבת שפך נחל גמילה לנחל בשור נמצא גֵב מלאכותי חצוב בסלע כורכר ואליו מובילות תעלות חתורות בכורכר שבגדותיו. הגב הזה התמלא בעבר במי נגר. נראה כי החוצבים היו בני התקופה הביזנטית. במלחמת העולם הראשונה כרו מהנדסי הצבא הבריטי בקרבת מקום קבוצת בריכות בשולי האפיק ודיפנו אותן בלבנים שהובאו ממצרים. הבריכות היו חלק ממערך ההשקיה של סוסי יחידות הפרשים.

הבריכה, אם כן, אינה מעשה ידי הטבע לגמרי. בעבר כרו במקום חלוקי נחל בצורה פראית למדי, כך שקרקעית הבריכה הגיעה עד מי התהום של "אקוויפר החלוקים" של נחל בשור, מה שמבטיח אספקה קבועה ויציבה של מים. מתקן השאיבה שבגדה הימנית של הנחל שואב גם הוא מים בששון מאותו אקוויפר.

מהבריכה אפשר לשוב בחזרה, או לפנות שמאלה במורד נחל הבשור עד הדרך המלווה את קו ירקון-נגב ולשוב דרומה לצומת שממנו יוצאים לדרך הבשור.

חביות M4, כאן קודקוד

משלט המבואה ניסע בדרך הבשור צפונה. הדרך יורדת לקרקעיתו של ערוץ קטן ועולה לצומת נוסף, בשולי שדה מעובד. קרוב לשולי השדה ניצבות זו על זו שתי חביות צבועות שחור-לבן. החביות האלה, שעליהן רשומות האות האנגלית M והספרה 4, מציינות את ראשית המיפוי המודרני בישראל, שהחל בשנת 1921. למדנו על כך מדן גזית, איש קיבוץ גבולות.

השיטה של מחלקת המיפוי המנדטורית התבססה על מדידת משולשים. המודדים סימנו בשטח נקודות שיצרו קודקודי משולשים, הידועות בשם נקודות טריאנגולציה, ובקיצור – נקודות טריג. מדידת המשולשים הראשונים היא קריטית. אם נופלת בה טעות, היא משפיעה על המדידות הבאות, ולכן המודדים התחילו את מלאכת המדידה של ישראל במישורי הבשור, הנוחים לפרישת סרט המדידה.

שתיים משלוש הנקודות של המשולש הראשון, ליד אופקים (M3) ובקיבוץ אורים (M2), נותרו עד ימינו. הנקודה M1, ליד מושב פטיש, נעלמה ואיננה. שתי החביות שלפנינו מציינות את מקומה של נקודת טריג M4, הקודקוד של המשולש השני במדידות הבריטיות.

מצפור שי

כ-300 מ' ממזרח לחביות, בקצה חורשת קק"ל, נמצא מצפור המנציח את זכרו של שי דיין (2005-1977), בן מושב דקל. השעות היפות לצפייה בנוף הן שעות אחר הצהריים, כאשר קרני השמש מאירות על המזרח.

המצפור מתנשא לגובה של 90 מ' בלבד מעל פני הים ורק מטרים ספורים מעל גדתו המערבית של נחל בשור. על אף תנאי הפתיחה הלא מבטיחים לכאורה, נקודת התצפית הצנועה מעניקה מבט אל המרחב שבין עזה לבאר שבע ואל גבעות שפלת יהודה והרי חברון.

במצפור ובסביבתו גילה אמנון גת, איש קיבוץ רעים, כלי צור ושברי צור רבים המצביעים על נוכחות אדם במקום בתקופת האבן הקדומה (500,000 עד 250,000 שנה לפני זמננו). בנגב המערבי שרר באותה תקופה אקלים לח יחסית והתקיים בו עולם עשיר של צמחייה ובעלי חיים. האדם הפרהיסטורי בא לאזור בעקבות בעלי החיים, ובנגב המערבי נמצאו מאות אתרים המעידים על כך.

האשל הגדול

בצומת חביות M4 פונה הדרך מערבה ומתעקלת מיד צפונה לרחבת חניה קטנה ובצדה עץ גדול ויפה שזרועותיו יוצרות מארג מפותל ומרווח של ענפים. קליפת הגזעים האפורה והמחורצת והענפונים הדקים והמאפירים העשויים פרקים-פרקים הם מסימני הזיהוי הברורים של מין העץ – אשל הפרקים. הענפים הדקיקים האלה נושאים עלים קשקשיים זעירים, כמעט בלתי נראים.

אשל הפרקים צומח במהירות ועמיד לתנאי יובש ומליחות. קק"ל נוהגת לנטוע את האשל כעץ יער באזורים מדבריים. לאורך נחל בשור ניטעו עצי אשל הפרקים כבר בשלהי התקופה העות'מנית ובימי המנדט הבריטי. כיום נוטעים עצים לצד חלקות חקלאיות כדי שישברו את הרוח וישמשו מחסום לסופות אבק. נראה כי עץ האשל הזה שייך לנטיעות שניטעו עוד בימי המנדט. יש להניח שבסביבתו צמחו עצים נוספים שלא שרדו.

תצפית מאגר נירים

הדרך עוברת בין שדות מעובדים שבהם מגדלים גידולי שדה כגון תפוחי אדמה, אגוזי אדמה (בוטנים) חיטה וגזר, ומגיעה לאחר כ-3.5 ק"מ לרחבה קטנה ובה שני שולחנות פיקניק וכמה עצי איקליפטוס וקזוארינה דלי-נוף. הרחבה משמשת נקודת תצפית יפה על מאגר נירים. קיבוץ נירים בנה את המאגר בשנות ה-70 כמאגר צד שאוסף מי שיטפונות הזורמים מנחל בשור.

המאגר איבד מים בגלל חלחול, ובשנות ה-80 נאטם מחדש כדי למלא את ייעודו. בשנות בצורת, שבהן הנחל אינו מזרים שיטפונות, אפשר למלא את המאגר במים מקו השפד"ן או בשאיבה ממי התהום של אקוויפר החלוקים של הנחל. נפח המאגר כ-600 אלף מ"ק.

נקודת התצפית נקראת על שמו של בנימין חפץ (1926¬-1992), איש קיבוץ נירים שכיהן כראש המועצה האזורית אשכול ונמנה עם היוזמים להקמת המאגר. ליד המצפור נמצא צומת דרכים.

בעלי רכב פרטי מוזמנים לפנות ימינה ולרדת בעיקולי הדרך אל גדת נחל הבשור ולחנות ברחבת חניה קטנה, מרחק כחצי קילומטר מהצומת. המורד הזה אסור לאוטובוסים, שחייבים כאן להמשיך היישר לפנים לעבר המבואה הצפונית ולכביש. נוסעי האוטובוסים יכולים לעשות את הדרך ברגל וליהנות גם הם מהאתר הבא – באר הדקלים.

באר הדקלים

עץ תמר גבוה, עץ שקמה נאה, בית באר ובצידו בריכה יוצרים פינה ציורית, שזכתה לשם באר הדקלים. דן גזית לימד אותנו שהבאר נותרה מהכפר הקטנטן אַבּוּ בַֹּקָרָה ("בעל הפרה") או אולי אבו בַּכְּרָה ("בעל הבִּכְרָה", נקבת הגמל). שם הכפר נפל לידיו רק באנגלית, בכתובים הקשורים למלחמת העולם הראשונה, ומכאן המבוכה.

אין יודעים מתי נוסד הכפר, אך הארכיאולוג דוד אלון דיווח שמצא באחד ממבני הכפר חֲרוֹטֶת בערבית על אבן גדולה שתרגומה "מוחמד סלמאן אל תראבין 1.2.1163". התאריך המוסלמי מקביל לשנת 1750. בכפר הקטן היו כ-10 בתים מרוחקים זה מזה, שנבנו גושי כורכר וחלוקי נחל מעורבים בלבני בוץ. בבית טיפוסי היו שני חדרים צמודים, שפתחיהם פנו למזרח ובחזיתם חצר, מעין אוהל בדווי בנוי קירות.

בכפר היו שתי בארות בשני קצותיו. אחת נפגעה קשות ורק בריכת האגירה נותרה ממנה. הבאר שלפנינו שופצה ביוזמת רשות הטבע והגנים ואוגדת עזה, שבסיסה נמצא ליד קיבוץ רעים. בעבר צמחו כאן שני עצי תמר גדולים, אך אחד קרס ויש כוונה לשתול אחד אחר במקומו.

הבאר הזאת היא אחת מעשרות בארות ששיפץ השלטון הבריטי סביב שנת ה-30 של המאה ה-20. על דופן בריכת האגירה שבמקום אפשר היה לזהות כתובת שהותיר אחריו מוחמד אבו עמרה אל-מעני והיה אדיב דיו כדי לכתוב לא רק את התאריך על פי הלוח האסלאמי, אלא גם את התאריך הכללי 20.11.1927.

מהבאר נמשכת הדרך צפונה ומגיעה לאחר כקילומטר אל המבואה הצפונית. מכאן כבר קצרה הדרך לכביש 232.
קרדיטים
 
כתיבה וצילום: יעקב שקולניק
סייעו בכתיבת הכתבה: גלית בוזגלו – רכזת קהילה ויער במערב הנגב, יצחק לוגסי – רכז החניונים במערב הנגב, גלית ברשד – רשות ניקוז שקמה-בשור ואושרה גבאי – המועצה האזורית אשכול/מינהלת הבשור.
מפה: איילת טיקוצקי, באדיבות רשות ניקוז ונחלים שקמה בשור
תאריך פרסום: 21.02.18
עודכן בתאריך: 30.8.20
בטרם יציאה לטיול, מומלץ לעיין בדיווחים ולהתעדכן במידע הנוגע לאתר או למסלול בו אתם מתעתדים לבקר.
למעבר לעמוד ובו כל הדיווחים העדכניים לחצו כאן

הוספת תגובה

כדי להוסיף תגובה יש להתחבר למערכת

0 תגובות

מפת גוגל

מפת טיולים וסימון שבילים מישור חוף הנגב (גיליון מס' 13)