במרחק כ-250 מ' הלאה משם מגיעים לצומת דרכים נוסף. דרך קצרה, כ-100 מ' אורכה, עולה ימינה ומגיעה לפשפש בגדר מרעה בקר. זו הכניסה לגן לאומי אושה העתיקה. בשלב זה האתר אינו מוסדר למבקרים ואין לשוטט בו באופן חופשי מחשש למעידה בין אבנים ובורות. בכל זאת, כדאי להיכנס למקום ולצעוד בו כמה צעדים מערבה אל עץ יפה של אלה אטלנטית ובצלו ספסל עץ. זהו יופי של מקום להתבודדות שקטה. מול העץ הזה צומחת אלה אטלנטית בעלת גזע עבה ומרשים מאוד.
משוכות הצבר וגלי האבנים שייכים לכפר הערבי הושה, ששכן כאן עד מלחמת העצמאות. תושביו הגיעו לכאן בסוף המאה ה-19 מארצות המגרב (מרוקו, אלג'יר ותוניס), לאחר שנמלטו מאימת הכיבוש הצרפתי. בימי מלחמת העצמאות ישב בכפר הגדוד הדרוזי של "צבא ההצלה" הערבי, שהשתתף בקרבות נגד הכוחות העבריים ברמת יוחנן. הכפר נכבש ב-16 באפריל 1948, תושביו נאלצו לעוזבו, ובתיו נהרסו כליל, פרט לקבר נבי הושאן, השוכן בבית הקברות של הכפר. בעקבות הקרב קיבלו על עצמם הדרוזים בישראל להשתלב בצה"ל.
האבנים העזובות מספרות סיפור עתיק עוד יותר, מהתקופה הרומית. בגלגולן הקודם הן שימשו אז חומר הבניין של היישוב אושה. התלמוד הבבלי מזכיר את אושה (אושא) כמקום שהסנהדרין עברה אליו מִיַבְנֶה לאחר מרד בר כוכבא. הסנהדרין פעלה באושה כעשר שנים (¬¬140¬-150 לספירה), ומשם החלה את נדודיה מזרחה, תחילה לשפרעם, ומשם לבית שערים, לציפורי ולטבריה.