עץ תמר גבוה, עץ שקמה נאה, בית באר ובצידו בריכה יוצרים פינה ציורית, שזכתה לשם באר הדקלים. דן גזית לימד אותנו שהבאר נותרה מהכפר הקטנטן אַבּוּ בָּקָרָה ("בעל הפרה") או אולי אבו בַּכְּרָה ("בעל הבִּכְרָה", נקבת הגמל). שם הכפר נפל לידיו רק באנגלית, בכתובים הקשורים למלחמת העולם הראשונה, ומכאן המבוכה.
אין יודעים מתי נוסד הכפר, אך הארכיאולוג דוד אלון דיווח שמצא באחד ממבני הכפר חֲרוֹטֶת בערבית על אבן גדולה שתרגומה "מוחמד סלמאן אל תראבין 1.2.1163". התאריך המוסלמי מקביל לשנת 1750. בכפר הקטן היו כ-10 בתים מרוחקים זה מזה, שנבנו גושי כורכר וחלוקי נחל מעורבים בלבני בוץ. בבית טיפוסי היו שני חדרים צמודים, שפתחיהם פנו למזרח ובחזיתם חצר ובה מעין אוהל בדווי בנוי קירות.
בכפר היו שתי בארות בשני קצותיו. אחת נפגעה קשות ורק בריכת האגירה נותרה ממנה. הבאר שלפנינו שופצה ביוזמת רשות הטבע והגנים ואוגדת עזה, שבסיסה נמצא ליד קיבוץ רעים. בעבר צמחו כאן שני עצי תמר גדולים, אך אחד קרס ויש כוונה לשתול אחד אחר במקומו.
הבאר הזאת היא אחת מעשרות בארות ששיפץ השלטון הבריטי סביב שנת ה-30 של המאה ה-20. על דופן בריכת האגירה שבמקום אפשר היה לזהות כתובת שהותיר אחריו מוחמד אבו עמרה אל-מעני. הוא היה אדיב דיו לכתוב לא רק את התאריך על פי הלוח האסלאמי אלא גם את התאריך הכללי 20.11.1927.
מהבאר נמשכת הדרך צפונה ומגיעה לאחר כקילומטר אל המבואה הצפונית. מכאן כבר קצרה הדרך לכביש 232.