הדרך, שאורכה כ-15.5 ק"מ, עוברת תחילה ביער מיתר וביער חירן, בין יערות נטע אדם ובוסתנים שנטעה קק"ל. בצד הדרך נמצאת גם חורבת יתיר, האוצרת בקרבה את שרידי העיר המקראית יתיר ושרידי כנסיות ביזנטיות.
גישה
מכביש 60, כ-2.3 ק"מ מהכניסה ליישוב מיתר, לכיוון צפון.
דרך הנוף המערבית עבירה לרכב פרטי והיא מסומנת בצבע כחול.
חורבת יתיר
חורבת יתיר מזוהה עם היישוב יתיר, שנזכר במקרא כעיר מקלט של שבט לוי בנחלת שבט יהודה: "ולבני אהרן הכהן נתנו את עיר מקלט הרוצח... ואת יתיר ואת מגרשיה" (יהושע כ"א 14). העיר נזכרת גם במפת מידבא, מפת פסיפס מן התקופה הביזנטית המתארת את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל במאה השישית.
החורבה הגדולה משתרעת על פני כ-1,000 דונם. רוב השרידים הנראים בשטח הם מהתקופות הביזנטית והערבית, ובהם שרידי כנסייה ומבנה ציבור, שרידים של מבני מגורים, בורות ומערות, בריכת אגירה, קברים וגִתות. יש לסייר בחורבה בזהירות, מחשש למעידה בין האבנים.
סמוך לדרך הנוף נמצאת באר יתיר. זהו בור מים ולא באר של ממש. בחוליית הבור חקוקים שני צלבים, שמקורם באתר הנוצרי שהתגלה בחורבה. בעבר ניצבו בראש הגבעה שני מבנים של קברי שיח', אחד מהם לכבודו של שיח' ע'תיר, קדוש מקומי ששמו שומר על צליל השם יתיר. מעט מצפון-מזרח לקברים נמצאת מערת קולומבריום – מערה שבקירותיה חצובים כוכים לגידול יונים. מראש החורבה יש תצפית יפה על דרום הר חברון ועל היישובים שמעבר לגדר הביטחון ובהם כפרי הענק דורא, יטא וסמוע.
במדרון המזרחי של הגבעה נמצאת בריכת אגירה קדומה ולידה מונחים על האדמה שרידים של שני טורי עמודים וקירות. זה מה שנותר מהכנסייה הביזנטית שהתקיימה כאן. כתובות הפסיפס שעל רצפת הכנסייה, שאינם חשופים לאוויר העולם, מלמדות שהכנסייה הייתה פעילה במאה השביעית.
ייתכן ששרידי מבנה ציבורי נוסף, שנמצא מדרום לדרך החוֹצה את חורבת יתיר, שייכים לבית כנסת מהתקופה הביזנטית. ציר האורך של המבנה, שכיוונו צפון-דרום, פונה לעבר ירושלים, הכיוון שיהודים פונים אליו בתפילה. על משקופי המבנה התגלו עיטורים חרותים המתארים רוזטות (ורדות) ומרובעים בולטים, בדומה לעיטורים שהתגלו ביישוב היהודי של סוסיא העתיקה.