חורבת חנות (ח'ירבת אל ח'אן) נמצאת לצד כביש 375, מעט ממערב לכניסה למושב מטע. הכביש בן ימינו עובר בתוואי דרך קדומה, שהובילה מנמלי עזה ואשקלון דרך בית גוברין ועמק האלה לבית לחם ולירושלים. שרידי מדרגות חצובות מהתקופה הרומית נראים פה ושם בצד הכביש הסלול, שמכסה מדרגות חצובות רבות. נראה כי בדרך הזו צעד במאה ה-2 לספירה הקיסר הרומי אדריאנוס כאשר עלה לירושלים.

קירות האבן של המבנה שנראה כיום במרכז האתר שייכים לאחד מחדרי ח'אן שפעל כאן בתקופה הממלוכית (מאות 13 - 16 לספירה). בשנת 1985, לקראת הרחבת כביש 375, נערכו באתר חפירות הצלה שחשפו במקום רצפת פסיפס. הרצפה כוסתה בחול כדי לשומרה. במשך שנים נהגו מדריכי טיולים להסתיר בפינה נידחת מטאטא קטן, לחשוף בעזרתו לחניכיהם קטעים מהפסיפס ואז לכסותו שוב.

בשנים 2015 - 2016 נחפר האתר שוב בידי רשות העתיקות. בחפירות נחשפה הקריפטה של הכנסייה (חלל תת-קרקעי המשמש בדרך כלל לקבורה). עוד נחשפו רצפת הפסיפס של האולם המרכזי בכנסייה, בית גיתות גדול ובריכה גדולה לאגירת מים. המתחם גודר ושולט במטרה לשמור על הפסיפסים ולספר את סיפור המקום לקהל המבקרים.

בוני הח'אן הממלוכי הכירו את רצפת הפסיפס, אך התייחסו אליה כמשטח מפולס ולא הממלוכים פיתחו בארץ ישראל רשת מסועפת של דרכים שסייעה להם לקשר בין מרכזי השלטון שלהם במצרים ובסוריה. רשת דרכים זו הייתה הכלי שלהם לקיים שלטון יעיל ולהעניק ביטחון לשיירות הדרכים ולנתיבי המסחר, ופונדקי הדרכים היו חלק בלתי נפרד ממערך הדרכים הזה.

לירושלים, כעיר מקודשת, נודע כוח משיכה רב בעיני צליינים ועולי רגל מוסלמים ונוצרים. יש להניח שהפונדק בחורבת חנות שירת את עולי הרגל שעשו את דרכם לירושלים.

קירות החדר של המבנה הממלוכי נבנו על שולי הפסיפס עצמו. הבונים לא השחיתו את חלקי הפסיפס שנותרו גלויים. ייתכן שנהנו לראותם, ואם הפריעו להם מבחינה דתית, אולי כיסו אותם בשטיחים או בטיח, מנהג שהיה מקובל בתקופות מאוחרות יותר ונהוג גם בימינו.

נראה כי הכנסייה והגת שנמצאו במקום הם חלק ממכלול מנזר שפעל כאן בתקופה הביזנטית ואף בראשית התקופה האסלאמית. רוב מבני המנזר, ששמו אינו ידוע לנו, קבורים כנראה מתחת לפני האדמה.

השתלטותה של הנצרות על ארץ ישראל התנהלה באיטיות, ורק במאה ה-6 נעשתה האוכלוסייה ברובה נוצרית. בניית כנסיות ומנזרים, בראש ובראשונה בירושלים, נועדה להקנות משמעות ותוכן נוצריים לארץ ישראל. הנזירוּת מילאה תפקיד חשוב בתולדות הנצרות בתקופה זו, הן כגורם דתי והן כגורם חקלאי ויישובי.

זה הרקע להקמתו של המנזר בחורבת חנות. ההנחה היא שהמנזר היה יחידה כלכלית שעמדה בפני עצמה. סביר להניח שהנזירים התפרנסו ממתן שירות לעולי רגל נוצרים שעשו את דרכם לירושלים וגם מעיבוד אדמותיהם. לא תמיד קל להבדיל בין בית אחוזה למנזר. בעלי אחוזות גדולות נהגו לעיתים לבנות כנסיות בנחלותיהם כאמצעי להאדרת כוחם ושליטתם על האוכלוסייה שמסביבם.

החפירות בכנסייה חשפו בצדה המזרחי קריפטה ואת גרם המדרגות שיורד אליה. משיקולים של בטיחות הקריפטה מולאה עפר, ובימים אלה מתכננים לפתוח לפחות חלק ממנה לקראת הצגתה לציבור.

גולת הכותרת של החפירות היא רצפת הפסיפס של הנרתקס (אולם המבוא) ושל האולם המרכזי של הכנסייה (4.2X10 מ'). הרצפה מעוטרת בעיטורים גיאומטריים ובמדליונים המתארים דמויות של בעלי חיים.

מבט בוחן בפסיפס מגלה שכמה מהדמויות בפסיפס מטושטשות, כאילו מישהו פירק את אבני הפסיפס, ערבב אותן והחזיר אותן לרצפה ללא סדר. דבר זה נעשה במאה ה-8 על ידי אנשי המנזר עצמו. באותה תקופה, כנראה בהשפעת עליית האסלאם, נתגלעה מחלוקת בנצרות בדבר הסגידה לתמונות, והיו שראו בזאת צורה של עבודת אלילים.

הקיסר ליאו השלישי הטיל בשנת 730 איסור מוחלט על הצגת דמויות בכנסיות. בתקופתו הושמדו איקונות רבים, תקופה הידועה בכינוי איקונוקלאזם. ייתכן שההוראה הגיעה גם למנזר שבחורבת חנות, אך הנזירים מילאו אותה רק באופן חלקי משום שחסו על יצירת האמנות היפה שלהם.

בקצה המזרחי של הפסיפס התגלתה כתובת הקדשה ביוונית. זה תרגומה: "בזמנו של הכומר וראש המנזר תיאודורוס, החסיד האהוב שעולה על כולם, נעשתה הגומחה, נרכש הציוד והונחו הלוחות של קצה הכנסייה והדיאקוניקון (החדר הדרומי-מזרחי בכנסייה) מן היסוד בחודש אפריל של האינדיקציה ה-12" (אינדיקציה היא יחידת זמן בת 15 שנה. בשיטה זו השתמשה הנצרות במשך מאות שנים). הכתובת נכתבה במאה ה-6 לספירה.

הפסיפס גלוי עתה למבקרים במלוא תפארתו. הוא עבר ריפוי ושיקום במעבדות רשות העתיקות לאחר שאיקונוקלסטים בני ימינו פגעו בו קשות. הכתובת שבפסיפס שוחזרה על פי תצלומים ותיעוד קודם. השלמות של עיטורים שלא באבני הפסיפס המקוריות נעשו בצבעי שחור-לבן. ברשות העתיקות מקווים להשלים בעתיד עוד חלקים מהפסיפס.

טיול להר יעלה ולדיר א- שיח' בפארק עצמאות ארה"ב