מול הכניסה הראשית לצפת (כביש 8900) יוצאת דרך סלולה המובילה ליער. נוסעים בדרך כ-900 מ' ובמעגל התנועה ממשיכים היישר לפנים עוד כ-700 מ' לכיוון היער ופונים ימינה למצודה

ביקור במצודת ביריה:

ימים א'-ה' בשעות 8:00 – 15:30. הכניסה ללא תשלום. ניתן, בתיאום מראש, לארגן ביקור בשעות הערב ובימי שישי.
טל' 04-6922433, דוא"ל miriamma@kkl.org.il.
תיאום ביקור: קבוצות נדרשות לתאם מראש את הביקור במצודה.
הביקור ללא תשלום.

אופי הטיול: ביקור באתר התיישבות ומורשת.
אורך מסלול ההליכה: חצי קילומטר.
נקודת מוצא וסיום: חניון מצודת ביריה.

מצודת ביריה נמצאת בלבו של יער ביריה-מירון, יער נטע האדם הגדול בגליל. היער, המשתרע על פני כ-20 אלף דונם, מכסה את מדרונות ההרים שמשתפלים מאזור צפת מזרחה, לעבר חצור הגלילית וראש פינה. פסגות היער מתנשאות לרום של יותר מ-900 מ' מעל פני הים, והאוויר נעים וקריר יחסית גם בקיץ.

באביב היער פורח. שיחי קידה שעירה פורחים בצהוב והלוטם מרווני מנצנץ בפרחיו הלבנים והגדולים. אליהם מצטרפים כלניות, נוריות, רקפות, סחלבים ומינים רבים של פרחים אחרים. בראשית הקיץ בולטת הפריחה הצהובה של אחירותם החורש, ובקיץ מעניקים שיחי העוזרר הקוצני פרי עגלגל וטעים, שטעמו דומה לתפוח.

רובו המכריע של היער מורכב מעצי אורן ירושלים, אך קק"ל גיוונה את היער גם במיני אורן אחרים - אורן ברוטיה ואורן קנרי. יש כאן גם עצי מחט אחרים כגון ברוש אריזוני וכמובן "המלך" – עץ הארז, שיוצר חורשת יפהפיות.
במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006) ספג היער מטחי קטיושות. הטילים גרמו לשריפות שכילו כחמישה אחוזים מהיער. קק"ל חידשה את היער ונטעה בו בעיקר עצי חורש טבעי, עצי בוסתן וארז אטלנטי.

ביריה מתגאה בעבר מפואר. בתקופת התלמוד התקיימה כאן עיירה חשובה, שבה ישבה שורה ארוכה של חכמים מפורסמים כגון אליעזר איש ביריא, עולא ביריא, אבא ביראה, ירמיה ביראה, נתן ביראה ויוסי ביראה. במאה ה-16 נוסף נדבך חשוב לזכותה של ביריה. בשנת 1555 השלים רבי יוסף קארו בביריה את חלק "אורח חיים" של ה"שולחן ערוך". כל אלה לא עמדו לה לביריה ונראה כי בסוף המאה ה-16 נטשו היהודים את היישוב.
ובכל זאת, לביריה עוד נכונו עלילות חשובות.

בשנת 1908 רכש הברון רוטשילד את אדמות ביריה למענם של איכרי ראש פינה. קבוצת פועלים ערכה ניסיון התיישבות במקום בשנת 1922, אך ללא הצלחה. בעקבות הכישלון עברה אדמת ביריה לחזקת קרן קימת לישראל ובאותם ימים החלה נטיעת העצים הראשונים ביער.

חלפו שנים. בשלהי מלחמת העולם השנייה, ב-8 בינואר 1945, עלו על הקרקע חניכי בני עקיבא, שנמנו עם הפלוגה הדתית של הפלמ"ח. יחד עם מצפה ביריה הקימה אז קק"ל עוד חמישה מצפים: שלושה בנגב (גבולות, רביבים ובית אשל) ועוד שניים בגליל (רמות נפתלי וחוקוק). אנשי הפלוגה עבדו בשירות קק"ל ועסקו בהכשרת קרקע ובנטיעת יערות. בד בבד הם גם סייעו להבריח יהודים מסוריה לארץ ישראל.

המצודה כללה שני מגדלי שמירה. אחד שמר על קשר עין עם היישוב היהודי בצפת והשני עם מפקדת ה"הגנה" באיילת השחר. בשל מחסור בברזל נבנתה מצודה ביריה מקירות כפולים של אבן. מכיוון שכך, גגות המבנה נשענים על קמרונות, סגנון בנייה המייחד את מצפה ביריה. לקמרונות נוספו מרזבים ותעלות, שאספו את מי הגשם למאגר מים. מי המאגר סיפקו את כל תצרוכת המים של המצפה. לקירות הכפולים נמצא תפקיד נוסף. ברווח שביניהם יצרו מתיישבי ביריה שלושה סליקים והחביאו בתוכם נשק.

בפברואר 1946 ערכו אנשי ביריה כמנהגם א"ש (אימוני שדה) לילה. על מה שקרה בדיוק יש חילוקי דעות, אך ברור שהחבר'ה התקרבו מאוד לבסיס הבריטי ששכן בהר כנען. השומרים הבריטים פתחו באש ופצעו כלב, שחזר עם המחלקה למצודה. למחרת, ב-28 בפברואר, פתחו הבריטים בחקירת המקרה. הם עקבו אחרי סימני הדם שהותיר הכלב הפצוע והגיעו לביריה.

הבריטים חשדו שבמקום מחביאים נשק, וניסו לגלותו באמצעות מגלה מוקשים, אך מאמציהם עלו בתוהו. לעומת זאת, הם גילו שני סליקים מחוץ למחנה, שבהם הטמינה יחידת פלמ"ח אחרת נשק בעקבות פשיטה בלתי מוצלחת על הבסיס הבריטי. למראה הסליקים עצרו הבריטים את 24 חברי ביריה, השליכו אותם לכלא עכו והשתלטו על המצפה.

היישוב העברי בארץ סער וסירב לוותר על הנקודה. לאחר כשבועיים, בחצות הלילה הגשום של י"א באדר, ארגנה מפקדת ה"הגנה" את מבצע "גידם": במסווה של עלייה לתל חי עלו 3,000 איש עמוסי משא וציוד והקימו את ביריה ב' - נקודה עברית חדשה. העניין נשמר בסוד בצורה כה קפדנית, עד כי גם האלפים שעלו על הקרקע הופתעו לגלות בחשכת הליל שהם לא הגיעו למצודת ביריה ממש.

"לך כנוס", הייתה סיסמת העלייה על הקרקע בביריה, סיסמה הולמת מאין כמוה. היא מתאימה למועד, הסמוך לפורים, שכן כך מתחיל אחד מפסוקי מגילת אסתר: "לך כנוס את כל היהודים..." (אסתר, ד 16). הפסוק הולם מאוד את מה שהתחולל בביריה, שכן בעלייה לביריה ב' התאחדו כל הזרמים והפלגים של היישוב העברי. היו כאן נציגי הפועל המזרחי והשומר הצעיר, בית"ר וה"הגנה", קיבוצניקים ועירוניים, דתיים וחילונים. האחווה הרבה אף הולידה מקרים של "נישואי תערובת".

הבריטים ההמומים המתינו להתפזרות האלפים, אך הדבר לא קרה. משפקעה סבלנותם, תקפו את ההיאחזות החדשה, הרסו את המבנים וכלאו את 50 המגינים שנותרו בה. בהישמע הדבר, בערבו של יום חמישי, העפילו לביריה מאות מאנשי האזור והחלו בהקמת ביריה בפעם השלישית.

הגדילו לעשות חסידי צפת, שעלו לביריה במשאיות בעיצומה של השבת והביאו מזון וציוד למתיישבים. לנוכח העקשנות של המתיישבים נסוג הצבא הבריטי והתיר למתיישבים להישאר במקום. עשרים חברי פלוגה מקבוצת אנשי הגליל העליון נשארו במקום. לאחר כשלושה שבועות החליפו אותם חברי גרעין ה' של בני עקיבא. חודשיים אחר כך פינו הבריטים את המצודה, וחברי הגרעין שבו אליה שנית.