בגליל המערבי, כמו במחוזות אחרים בארץ ישראל, מילאו הנוטרים העבריים תפקיד חשוב בשמירה על היישובים העבריים. הנוטרים אבטחו את התנועה ליישובים ובכלל זה גם לקיבוץ יחיעם, שעלה על הקרקע ב-26 בנובמבר 1946. אמנם להלכה הנוטרים היו כפופים למנדט הבריטי, אך הדבר לא הפריע להם לפעול על פי הנחיות מפקדת ארגון ההגנה. כך קרה שהנוטרים סייעו לסלילת הדרך מנחל געתון ליחיעם, אך בה בשעה עזרו להנחית מעפילים בחוף נהריה ולפזרם ביישובי האזור.
בדרך כלל הנוטרים נסעו בטנדר, אך לרשותם עמדו גם כלי רכב משוריינים. דפנותיהם נעשו משני לוחות פלדה שעוביים 6 מ"מ וביניהם לוח עץ שעוביו 2.5 ס"מ. המיגון הורכב על שלדה של טנדר או של משאית.
הכרזת תכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 עוררה תחושה קשה בגליל המערבי, שכן יישובי האזור ובכללם עכו לא נכללו על פי התכנית בתחומי המדינה היהודית. נוצר מצב מתוח. מי שבא ויצא מהקיבוצים אילון, חניתה, מצובה ויחיעם לנהריה, עשה זאת בשיירות מאובטחות. בינואר התארגנו לוחמים מ"צבא ההצלה" בפיקודו של פאוזי קאוקג'י באזור. צבא זה, שהיה מורכב ברובו ממתנדבים ממדינות ערביות, פלש לתחומי המנדט בינואר 1948 כדי לסייע לערביי ארץ ישראל ולסכל את תכנית החלוקה.
באמצע ינואר הגיע לגליל המערבי כוח של יותר מ-600 לוחמי "צבא ההצלה" של קאוקג'י. הכוח נערך בחורשות הזיתים שעל יד מג'דל כרום ואחר כך פנה לתרשיחא, שנמצאת כקילומטר מצפון-מזרח ליחיעם.
מספר דן כהן, מפקד כיתה במ"ן (המשמר הנע של הנוטרים): "בערב ה-19 בינואר 1948 הובלתי שתי משאיות ליחיעם כדי להעמיס עליהן מכלים גדולים ולמלא אותם מים בנהריה. מכיוון שבתרשיחא נאסף צבאו של קאוקג'י, העברתי את מחלקת הפלמ"ח מחניתה ליחיעם. המחלקה העבירה גם את מכונת הירייה 'שוורצלאוזר', עם המדריך שלה שייקה כדי שידריך את חברי קיבוץ יחיעם בהפעלתה".