גישה לנקודת ההתחלה

מכביש 75 פונים לכיוון קיבוץ כפר החורש. נוסעים כ-2 ק"מ במעלה ההר וכ-100 מ' לפני שער הקיבוץ חונים משמאל לכביש ברחבת חניה קטנה שלצדה ניצבים שלטי קק"ל המסבירים על יער כפר החורש, על שביל האופניים סינגל יער כפר החורש ועל שביל יזרעאל-קק"ל.

גישה לנקודת הסיום

רחבת החניה בכניסה לקיבוץ גניגר.

סימון

כתום מכפר החורש עד ליער בלפור. ביער בלפור הופך הסימון לאדום המלווה בנקודה כתומה של שביל יזרעאל.

הערות

1. יש לדאוג לרכב מאסף. בימי חול אפשר לנצל תחבורה ציבורית.
   
2. אפשרות לקיצור המסלול: להתחיל מכביש יפיע (כביש 75) לגניגר. קטע מסלול זה מתנהל במורד, אורכו כ-4 ק"מ והוא מתאים גם לילדים.

מרחבת החניה הקטנה השביל חוצה את הדרך הסלולה שיורדת למאפיית אנג'ל ופונה לתוך השטח המיוער, לעבר עמוד מתח גבוה. היער הוותיק, שבנטיעתו החלו בשנת 1931, הידלדל במשך השנים, ובין העצים שנותרו ממנו אפשר למצוא לא מעט נציגים של הצמחייה הטבעית ובהם אלת המסטיק, אלון מצוי, קידה שעירה וסירה קוצנית.

השביל עובר למרגלות הגדר של קיבוץ כפר החורש. אחרי כ-250 מ' נמצאת מימין לשביל חציבה עתיקה בסלע שקשה לתארך אותה. בסקר ארכיאולוגי שנערך בשטח נמצאו אבני בנייה, שברי קערות בזלת וחרסים. מרבית הממצאים מתקופת הברונזה התיכונה (2000¬-1550 לפנה"ס) אך נמצאו כאן שרידים מתקופות קדומות יותר ומאוחרות יותר.

400 מ' הלאה משם כדאי לעצור לתצפית. מכאן נראה רכס הכרמל במלוא אורכו, מהמוחרקה דרך דלית אל כרמל, עספיא וחיפה. מבט בוחן מגלה גם פיסה מהים התיכון. למרגלות הרכס נראים קריית טבעון והיישובים השכנים. רכס הרי נצרת גולש מכאן מערבה ירוק כולו מיער ומחורש.

מכאן והלאה מלווה אותנו לאורך כחצי קילומטר יער קטן של עצי ארז. הרי נצרת אינם בית הגידול הטבעי של העץ הזה, הדורש אקלים קר בחורף ויבש בקיץ. בכל זאת הארזים מסתדרים כאן איכשהו, אם כי בינתיים אינם מגיעים לממדים שהרשימו את סופרי התנ"ך.

השביל עולה ימינה, עובר בדרך סולינג ישנה ומגיע לשער תחנת הרדיו הנצרתית א-שמס. התחנה נמצאת במקום שבו התיישבו ראשוני כפר החורש. בשנת 1951 נמכר המקום לחברת "מרגוע לעובד" ונבנה בו בית ההבראה המפורסם של קופת חולים כללית.

(לפני שממשיכים בשביל, כדאי מאוד לצאת צפונה לעבר הר צמרת, אל המקום שבו הולכת ונבנית שכונה חדשה של נצרת. צאו לכיכר והמשיכו ממנה היישר לפנים. בפנייה השנייה שמאלה, ליד קו המתח הגבוה שלא מאפשר בניית בתים בקרבתו, תגלו תצפית מרהיבה. מכאן נראים רכסי הגליל התחתון והבקעות בית רימון ונטופה, הכרמל, גוש הר מירון, צפת, הפסגות הגבוהות של צפון הגולן וכמובן החרמון, שבחורף מתנוצץ משלג.

בדרך חזרה תוכלו לעצור במעקה הירוק לצד המדרכה כדי להשלים את התצפית לעבר הרי גלעד, גבעת המורה, הגלבוע וצפון השומרון. הקפיצה הזו מהמסלול תוסיף לטיול כקילומטר).

משער תחנת הרדיו השביל יורד במדרון מיוער ומגיע לאחר כ-600 מ' לגיא מגודר ובו בוסתן וגן ירק המעובד בקיץ. זהו עין מקב (עין אל-מַקְבִּיֶה), מקום נהדר להפסקת קפה. הפשפש פתוח תמיד, ונוואף, המעבד את השטח, מסביר פנים למטיילים. המקום מרנין לב. מי המעיין נובעים במשך כל השנה לבריכה ריבועית שאורך צלעה כחמישה מטרים.

בקיץ, כאשר הבריכה מלאה, פשוט תענוג לטבול במימיה. בקיץ זורמים המים מהמעיין לתעלות ומשם הם עוברים לחלקות המעובדות. הנה, בלב הגליל התחתון אפשר ליהנות ממראה חקלאות המדרגות הנשכחת.

מעין מקב השביל נמשך ויורד ביער כפר החורש ומגיע חיש קל למבואות יפיע.

יפיע היא מועצה מקומית שמתגוררים בה כ-20 אלף תושבים, מוסלמים ונוצרים. עד מלחמת העצמאות הייתה יפיע כפר קטן, אך אחרי המלחמה התיישבו במקום רבים מהכפרים מעלול ומוג'ידיל שחרבו במהלך המלחמה. קטע השביל ביפיע סומן במסגרת שיתוף פעולה בין המועצה האזורית עמק יזרעאל למועצה המקומית יפיע.

יפיע, המכונה גם יאפה א-נצרה (יפו של נצרת), היא כנראה המקום שנזכר בשם יַאפּוּ במכתבי אל-עמארנה (המאה ה-14 לפנה"ס). בתנ"ך נזכרת יפיע כעיר בנחלת שבט זבולון (יהושע י"ט, י"ב). בשלהי ימי הבית השני הייתה יפיע הכפר הגדול בגליל. יוסף בן מתתיהו, מפקד המרד הראשון ברומאים, ביצר את המקום בחומה כפולה, אך הלגיון העשירי כבש אותו בשנת 67 לספירה, וטיטוס החריב את היישוב כליל והרג את רוב תושביו. בימי המשנה והתלמוד התחדש היישוב במקום.

תחנתנו הראשונה היא המסגד הישן (ג'אמע אל-קדים). השביל עולה במעלה הרחובות 508 ו-333 אל החלק הישן של הכפר, שבמרכזו מתנוסס הצריח של המסגד. השביל עובר ממש בחצר הקטנה והמרוצפת שלו, ואפשר לחלוץ נעליים, להיכנס כדי להתרשם מהמסגד שנבנה בשנת 1945 ואף לזכות בהסברים מפי האימאם הידידותי שבו.

מחצר המסגד יורדים בגרם מדרגות. כשיוצאים לרחוב מתגלה לפתע מגדל הפעמונים של הכנסייה הלטינית על שם יוחנן בן זבדי. על פי המסורת הנוצרית, יוחנן בן זבדי ואחיו יעקב, שניים משליחיו של ישו, נולדו ביפיע. יוחנן נחשב לתלמידו האהוב של ישו, ובציור הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה וינצ'י הוא מופיע לימינו. שני האחים זכו לראות את ישו במעמד ההשתנות (טרנספיגורציה), שהתרחש על פי המסורת הנוצרית בהר תבור.

פתח הכנסייה נמצא ברחוב 310, והוא פתוח בימי ראשון ובחגים בזמן התפילות. בשאר הימים אפשר להיכנס אליה דרך שער בית הספר הסמוך, בעקבות סימון השבילים השקוף המוביל אליו. בכנסייה מתגוררת נזירה והיא, או מישהו אחר מאנשי הכנסייה, שמחים להסביר לאורחים על המקום ואולי אף להראות להם את חלקיה העתיקים.

במתחם הכנסייה, מתחת לפני הקרקע, נמצאת מערכת קדומה של מבנים וקמרונות מתקופות קדומות ובה בור מים מקודש. בזכות קדושתו, כך מספרים, ניצלה ממוות ילדה שנפלה לתוכו.

מול גדר הבטון של הכנסייה הלטינית פונים ימינה. מעט הלאה במעלה הרחוב נמצאת הכנסייה היוונית קתולית (מלכיטית). מי שייכנס יוכל לצפות באיקונוסטזיס, המחיצה המפרידה בין האולם המרכזי של הכנסייה לאזור הקודש שבו נמצא המזבח. קיר שכזה מאפיין את הכנסייה האורתודוקסית.

אכן, הכנסייה שייכת לקהילה שנטשה בראשית המאה ה-18 את הפטריארכיה האורתודוקסית ועברה לחיק הקתוליות, אך בכל זאת שמרה בכנסיותיה על המאפיינים הישנים (הכנסייה פתוחה למבקרים רק בזמן התפילות. עם קצת מזל, יוכלו עובדי גן הילדים שבחצר לעזור לכם להיכנס).

מול הכניסה לכנסייה המלכיטית מפנה סימון שקוף (שני פסים לבנים ללא צבע ביניהם) מערבה אל רחוב 305 לכנסיית ג'ורג' הקדוש, השייכת לכנסייה היוונית אורתודוקסית. במקום נבנית בימים אלה כנסייה חדשה. מולה נמצאת הכנסייה הוותיקה. שומר הכנסייה נמצא בדרך כלל בסביבה, ואם לא – אתם מוזמנים להקיש בדלת בית המגורים שמשמאל לפתח הכנסייה והוא יאפשר לכם לבקר במקום.

בחצר הכנסייה מוצגים פריטים ארכיטקטוניים מגלגוליה הקודמים של הכנסייה. משקוף הפתח מעוטר בעיטורים גיאומטריים ובצלבים. בתוך הכנסייה, בחלק האחורי של האולם, תלויות איקונות ישנות ומרשימות.

לאחר הביקור יש לשוב לכנסייה המלכיטית ולפנות ימינה במעלה רחוב 305. בצומת הראשון, לאחר כ-50 מ', מכוון ימינה לסמטה 307 סימון שקוף נוסף. בקצה הסמטה יורד גרם מדרגות מפוקפק משהו לחלל שנמצא בין עמודי הבית שמעליו (מעל הכניסה לגרם המדרגות נמצא הסימון השקוף).

אנו נמצאים בקומת עמודים של בית פרטי. זכרו זאת ושמרו על השקט ועל כללי הנימוס. בין העצים ושאר הדברים שמאוחסנים כאן נותרו שרידי כותרות עמודים ופריטים ארכיטקטוניים של בית הכנסת שהתגלה בשנת 1950. שרידי הפסיפס של בית הכנסת מוצגים במוזיאון ישראל בירושלים.

מי שיתאמץ יוכל לזהות מעט מקווי המתאר של שתי שורות העמודים של המבנה, שהתגלה בעת חפירת יסודות בית המגורים. בעלי הבית קיבלו אישור לבנות את הבית בתנאי שיגביהו אותו על קומת עמודים ויעניקו גישה לבית הכנסת, הסכם שנשמר עד היום.

לאחר הביקור בבית הכנסת יש לחזור לרחוב ולהמשיך במעלהו. כ-50 מ' הלאה משם נמצא צומת נוסף המוביל לסמטה 307. שביל עמק יזרעאל-קק"ל מדלג על הסמטה וממשיך במורד הכביש, אך מי שרוצה לראות עוד מאתרי יפיע, יצעד בסמטה ויגלה בקצהָ את המבנה המרשים והעזוב של כנסיית מר יעקוב מקורה בגג רעפים.

בסביבות המבנה שכנה כנראה יפיע המקראית. כדאי למצוא את הדרך אל הרחבה הריקה שמעבר למבנה כדי ליהנות מהתצפית היפה על החלק הדרומי של יפיע, על פינה נוספת של הרי נצרת, על מגדל העמק ועל עמק יזרעאל.

שביל יזרעאל-קק"ל מוצא את דרכו אל בניין המועצה המקומית ויורד ברחוב 121. מול בית הספר היסודי ד' צומח בקושי עץ חרוב קשיש. בוני גדר הבית התחשבו בעץ ונתנו לו מרחב חיים, אך כדאי לסייע לו כדי שיוכל להמשיך להאריך ימים. לאחר מורד קצר מגיע השביל לרחוב 120 ועולה בגרם מדרגות ארוך מאוד. מימין לראש גרם המדרגות ניצב מבנה המזכיר באופיו את בנייני שנות ה-50 בישראל. אכן, ביפיע נבנו מבני שיכון כמו בערים שונות בישראל.

השביל עולה לכביש 75, המציין את סוף מסענו ביפיע. נפנה ימינה במקביל לכביש, נחלוף על פני תחנת אוטובוס, וליד מעגל התנועה שלפני תחנת סונול נחצה את כביש 75 שמאלה בבטחה ונרד מערבה אל השטח הפתוח כדי להמשיך את טיולנו בטבע.

השביל יורד בשדה פתוח בפאתי יפיע ומגיע חיש קל לכרם זיתים יפהפה. בקצה הכרם צומחת משוכת צבר, ומעברה נמצא יער בלפור. השביל מוצא את הפתח במשוכה וממשיך הלאה.

(מי שמחפש עוד מקום לבקר בו, מעט מחוץ לתוואי השביל, יוכל לצעוד כ-150 מ' במורד המדרון, במקביל למשוכת הצבר, ולהגיע לתעלה חצובה בסלע. אַבֶּס מעוז, מורה הדרך מקיבוץ גניגר, הפנה את תשומת לבנו למקום שבו הציבו הטורקים תותחים במלחמת העולם הראשונה כדי לנסות ולבלום את הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי).

עתה אנו צועדים בדרך עפר באחד מקטעי היער היפים ביותר של קק"ל. רבים מהעצים כבר בני 70 ואף יותר. גזעיהם הישישים נטויים מזוקֶן ומעניקים ליער מראה מיוחד. בין העצים צומחים שיחי אלת המסטיק וצמחים עונתיים כגון כלניות וחצבים. במרחק של כ-400 מ' ממשוכת הצבר פוגש שבילנו שביל מסומן אדום הבא מכביש 75 שבמעלה המדרון.

שביל יזרעאל-קק"ל עוזב את דרך העפר ומשתלב בשביל "האדום" (שימו לב לנקודה הכתומה המסומנת לצד הסימון האדום). הוא יורד בין עצי היער ועובר ליד גת חצובה ויפה שנותר בה "הצינור", פתח עגול שדרכו עבר התירוש ממשטח הדריכה לבור האיסוף. ליד הגת, בלב רחבה מרוצפת קטנה, ניצב עמוד ריבועי. יד זדונית קילפה כבר לפני זמן רב את הציפוי שעיטר את פאותיו. לידו נמצא ספסל אבן. זה מה שנותר מהאנדרטה לזכר בלאנש "באפי" דאגדייל (1948-1880).

דאגדייל, אחייניתו של הלורד בלפור, הייתה אוהדת ציונות מושבעת. היא טיפחה יחסים מיוחדים עם וולטר אליוט, ששירת בממשלת בריטניה בתפקידים שונים, ואת מידע החסוי שהדליף לה הייתה מעבירה מיד לדוד בן גוריון ולחיים ויצמן. ב-14 במאי 1948, כשהיא על ערש דווי, סיפרו לה שדוד בן גוריון עומד להכריז על עצמאותה של מדינת ישראל. "זה היום המאושר בחיי", לחשה. למחרת השיבה את נשמתה לבוראה.

קק"ל הציבה אנדרטה לזכרה ביער בלפור, היער של דודהּ. מכיוון שהפגיעה באנדרטה לא נפסקה, זכתה דאגדייל לאנדרטה צנועה יותר בבית הספר האזורי שבגניגר.

השביל נמשך במורד המדרון במעין שביל מורשת שייסדו חברי קיבוץ גניגר. שימו לב לעצי הברוש, הנטועים פחות או יותר בקו ישר שיורד לגניגר. חברי הקיבוץ נטעו את הברושים האלה בשנות ה-30 במדרון שיורד מכביש 75 לקיבוץ. מי שרצה באותם ימים לחזור לקיבוץ בתחבורה ציבורית בשעות הערב היה חייב לנסוע מחיפה לנצרת, לרדת מהאוטובוס במעלה המדרון שבו אנו נמצאים ולעשות את דרכו ברגל לקיבוץ. הברושים סימנו את הדרך אליו. לצד השביל עוד תקועים ברזלי הזווית שייצבו בעבר את מדרגות העץ הישנות.

השביל עובר דרך שדרה כפולה של ברושים. מאחוריה, ברחבה פתוחה, צומח חרוב יפה בעל 18 זרועות, עדות לשריפות הרבות שנפגע מהן. זהו "חרוב יומולדת" שאליו עלו ילדי גניגר לחגוג את ימי ההולדת שלהם. אבס מעוז, כמורה דרך ראוי לשמו, ניסה להאדיר עוד את המוניטין של החרוב ונהג לספר שהעץ ניחן באנרגיות מיוחדות שעוברות למי שמחבק אותו. רצה הגורל (או העץ...) ויום אחד סיפרה מישהי שבעלה, שלקה במחלת עור קשה והתייאש מהרופאים, חיבק את העץ ונרפא...

מהחרוב כבר קצרה הדרך לסיום המסלול. אחרי מאגר המים הישן של גניגר הוא חוצה דרך עפר, עובר ליד גלי אבנים שנותרו מהכפר ג'ינג'ר ומגיע לשער האחורי של הקיבוץ. השער סגור בדרך כלל, אך אין שום בעיה לזחול מתחתיו. השביל עובר דרך רחבת החניה של בית הספר האזורי.

אם בית הספר פתוח, תוכלו לבקש מהשומר להיכנס ולהציץ באנדרטה המחודשת לזכר דאגדייל שליד השער. השביל יורד אל פינת "חמשת הרוחות" שמטפחים ילדי בית הספר המקומי ומאגף את גניגר מדרום עד שער הקיבוץ, ליד רחבת החניה שבה מסתיים הטיול.

שביל יזרעאל-קק"ל הוא שביל טיול ארוך חדש שקורם עור וגידים בימים אלה. השביל, שאורך התוואי הראשי שלו מגיע כמעט ל-100 ק"מ, עובר באתרי הטיול החשובים של העמק ושל ההרים המקיפים אותו – הרי נצרת, גבעות אלונים, התבור וגבעת המורה. חלקים ניכרים מהשביל כבר סומנו על ידי הוועדה לשבילי ישראל, שאף הפיקה מפת טיולים וסימון שבילים של האזור בקנ"מ של 1:40,000. מהשביל הראשי מתפצלים שבילי משנה שיוצרים יחד מארג של כ-200 ק"מ שבילים – גן עדן לחובבי טיולים רגליים ולרוכבי האופניים.

מקימי שביל יזרעאל-קק"ל הציבו לעצמם כמה מטרות. מטרת העל היא להציג את ה"יזרעאליות" – מושג חמקמק אבל נוכח היטב בעמק: תרכובת שבנויה מיסודות של עבר היסטורי רחוק, גאולת קרקע והתיישבות, חקלאות, טבע ופסיפס אנושי. השביל עובר באתרים ידועים ובהם ציפורי, תל שמרון ושמורת בלפוריה ובה בשעה חושף אתרים נהדרים ומוכרים הרבה פחות כמו עין גדעון, מעיינות אלונים ומחילות מסתור בחורבת רומה.

השביל מסומן בסימון שבילים כתום. כאשר הכביש חופף לשביל שכבר מסומן בסימון שבילים, מתווספת לסימון הקיים נקודה כתומה. תכנון השביל נעשה בידי מתניה מיה, גיאוגרף ומתכנן ערים ובן המועצה האזורית. ביצירת השביל לקחו חלק המועצה האזורית עמק יזרעאל, קק"ל, רשות ניקוז ונחלים קישון, משרד התיירות, החברה הממשלתית לתיירות (חמ"ת), הוועדה לשבילי ישראל ורשות הטבע והגנים.
שביל יזרעאל-קק"ל באתר המועצה האזורית עמק יזרעאל.

תודות: לאבס מעוז, מורה הדרך מגניגר שהעשיר אותנו בידיעותיו; למתניה מיה, מתכנן שביל יזרעאל-קק"ל, שליווה אותנו בדרך; ולאלישבע אמסלם ונעמי גושן, מדריכות קק"ל, על הסיוע בארגון המסע.

המעוניינים בטיול בשביל יזרעאל ובסביבה בהדרכת אבס מעוז מוזמנים ליצור אתו קשר בטלפון 052-3556201/  maoz@ginegar.net

• שביל יזרעאל-קק"ל: מגניגר לבלפוריה
  
• שביל יזרעאל-קק"ל: יער כפר החורש
  
• שביל יזרעאל-קק"ל: מבלפוריה לתל עדשים
  
• שביל יזרעאל-קק"ל: מתל שמרון לעין תמרת

כתיבה וצילומים: יעקב שקולניק
מפה: המועצה האזורית עמק יזרעאל
פורסם בתאריך: 19.4.2017