"ארץ! ארץ מורשה!
דקל רב כפיים,
גדר קו צבר רשע.
נחל כְּמַהּ המים."

בשירו "הוי ארצי מולדתי" משרטט המשורר שאול טשרניחובסקי את נופי ארץ ישראל. אלה הם נופים זרים ומוזרים בעיני אדם השב למולדתו לאחר גלות של אלפיים שנה, אך הוא שמח להסתגל אליהם. בנופים האלה בולט מקומו של הצבר.
צבר הוא סמל ישראלי. הקקטוס הקוצני, ששמו העברי מתאר נאמנה את תכונתו לצבור מים, היה מסימני ההיכר של תרבות החקלאות הערבית ומשם עשה את דרכו במהירות לציונות הישראלית. צבר, לפחות בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, היה כינויו של יליד גאה של הארץ, בניגוד למי שרק זכה לעלות אליה מהגולה. הצמח הקוצני, המניב פירות מתוקים ויכול לשרוד בשטח שנים רבות לאחר שהאדם נטש אותו, הפך בזכות תכונותיו סמל ליליד הארץ. מכל מקום, ילידים ועולים גם יחד המציאו שיטות מתוחכמות לקטוף את הפירות המתוקים והמזינים של "האגס הקוצני" מבלי להידקר בקוצים האכזריים שהצמח הזה מצמיח.

 

 

כמו רבים ממיני הקקטוסים, מוצאו של הצבר במדבריות אמריקה, ובמקסיקו הוא אף נחשב לצמח לאומי. הכובשים הספרדים חיפשו באמריקה אוצרות זהב וכל דבר אחר שאפשר להתעשר ולהפיק ממנו תועלת. הם גילו אינדיאנים שיודעים להפיק צבע ארגמן איכותי מכנימות שצמחו על צבר. הצבע שהופק מהכנימות (Dactylopius coccus) נחשב מוצר יקר מאין כמוהו. הספרדים עשו מאמצים אדירים כדי לשמור לעצמם את בלעדיות הייצור ואסרו על הוצאת כנימות חיות ממקסיקו, אבל לא לעולם חוסן. נראה כי בשלהי המאה ה-18 הבריחו את הכנימה אל מחוץ לגבולות מקסיקו, ותעשיית הצבע של הכנימה התפשטה ברחבי העולם וגם במזרח התיכון. יחד עם הכנימה הגיע, כמובן, הצבר.

חוקר הטבע הנרי בייקר טריסטרם, שביקר בארץ ישראל באמצע המאה ה-19, מיטיב לתאר את הסיבה העיקרית לגידול משוכות צבר: "מדרוני עיבל מכוסים עד לגובה מסוים בצבר בלי קוצים, שמגדלים אותו כדי שישמש מזון לכנימה שמפיקים ממנה את צבע השני" (מסע בארץ ישראל – יומן, 1863¬-1864). גם במצרים גידלו את הכנימה, ונראה כי בתקופת השלטון המצרי בארץ ישראל (1831¬-1840) חדר הגידול לאזורנו יחד עם גידולי תעשייה אחרים ובהם כותנה, אינדיגו, קני סוכר ותות. תעשייה זו התמוטטה עם פיתוח הצבעים הסינתטיים במחצית השנייה של המאה ה-19.

גם ללא תעשיית הצבע המשיך הצבר למלא תפקידים חשובים במשק הארצישראלי. משוכות צבר מילאו תפקיד חשוב כגדר חיה וסימנו גבולות של חלקות ובעלות על קרקע. במלחמת העולם הראשונה נכשלו הבריטים בהתקפה הראשונה על העיר עזה, ובין שאר הסיבות לכישלון האשימו את משוכות הצבר הסבוכות שהקיפו אותה.

בימינו הצבר הישראלי נאבק על קיומו. המקומות שבהם צמח, בעיקר כגדר חיה וכמסמן גבולות בעלוּת על חלקות קרקע, נחרשו או נעלמו תחת מכבש הפיתוח. אפשר למצוא אותו כיום בעיקר בעיי חורבות נידחים, בבוסתנים ובגינות נוי. ואם לא די בזה, על הצבר מאיימת סכנה חדשה.

"לפני כשלוש שנים טילפן אלי מישהו מהגליל העליון וסיפר לי על מזיק שפוגע בצמחי צבר", מספר פרופ' צבי מנדל, חוקר במחלקה לאנטומולוגיה שבמינהל המחקר החקלאי (מכון וולקני). נסעתי למטולה, שם הופיע המזיק לראשונה, ואכן ראיתי כנימת מגן שממיתה צמחי צבר רבים".

בירורים נוספים הראו שהכנימה (Dactylopius opuntiae) גורמת נזקים איומים בלבנון. שם מכנים אותה "מחלת הכותנה", על שם הצבע הלבן של גופה, שמקורו בשעווה שהכנימה מפרישה. הלבנונים, אגב, טוענים שמקור המזיק הוא בישראל (צפון פלשתינה כלשונם). תחילה הם זיהו אותה בטעות כמין הכנימה שבו השתמשו להפקת צבע. דבר זה מרמז על אפשרות שמישהו שהתכוון לייצר צבע ארגמן הכניס את המזיק ללבנון בטעות.
עד מהרה התברר שהכנימה האלימה מתפשטת דרומה ומחסלת משוכות צבר בזו אחר זו. בעת כתיבת שורות אלה הגיעה הכנימה במסעה עד אזור צפת, דרום הגולן וחלקים מהכנרת. מנדל העניק לכנימה את השם "אצברית ממאירה".

הכנימה מכסה את כל חלקי הצמח. היא מפרישה חומרים שמסייעים לה להיזון מהנוזלים שבצמח, והחומרים האלה ממיתים את רקמותיו. הצברים הנכנעים לכנימה משנים את צבעם לצהוב ולבסוף מתייבשים ומתים.
במולדתה שבמרכז אמריקה יש לכנימה אויבים טבעיים הממתנים את צפיפותה ועל כן האצברית חיה שם בדו-קיום עם הצבר ואינה גורמת לנזקים מיוחדים. בכמה מקומות, ובהם דרום אפריקה, אוסטרליה והודו, הביאו את הכנימה כדי להשמיד אוכלוסיות של מיני צבר פולשים.

אגף הייעור של קרן קימת לישראל מודע לגודל הבעיה, ואנשיו משתפים פעולה עם פרופ' צבי מנדל למציאת פתרון שיציל את הצבר. שיתוף הפעולה בין קק"ל למנדל הניב בעבר פתרון לנזקים בהיקף של מיליארדים שגרמו שני מיני צרעות העפצים של האיקליפטוס ליערות איקליפטוס שניטעו ברחבי העולם. בעזרת JNF אוסטרליה נמצאו אויבים טבעיים שמדבירים את המזיק ופותרים כיום את הבעיה במדינות רבות בעולם.

הגישה להדברת מזיקים, בעיקר בשטחים הפתוחים, חייבת להתבסס על אמצעים ידידותיים לסביבה. ריסוס מאות אלפי דונם בחומרי הדברה או עקירת יערות כדי להשמיד מזיק הם צעדים לא נבונים, לא כלכליים ואף לא יעילים לאורך זמן. הצעד המתבקש הוא אקלום אויבים טבעיים ספציפיים של המזיק כדי להפחית את נזקיו לרמה נסבלת.

תחילה פוזרו אלפי מוֹשיות (חיפושית "פרת משה") מהמין Cryptolaemus montrouzieri, שמקורן באוסטרליה. המושיות גודלו במפעל ביו-בי שבשדה אליהו. מין זה, שאינו בררני וניזון ממגוון רחב של חרקים, ניזון גם מהאצברית אבל התגלה כבלתי יעיל.

הפתרון נמצא במקסיקו. גידול המוני של צברים על פני שטחים נרחבים חייב את המגדלים להדביר מזיקים שונים של הצבר באמצעות חומרי הדברה. הריסוסים השמידו את האויבים הטבעיים של האצברית, וזו החלה לגרום נזקים קשים לצבר גם שם. המקסיקנים פתחו במחקר העוסק באויבים טבעיים של האצברית וגילו שני אויבים יעילים במיוחד –מוֹשית מהמין Hyperaspis trifurcata ומין של זבוב טורף (Leucopis bellula ).

המושית המקסיקנית נמצאת כיום בישראל בהסגר, עד שיוכח כי פיזור אוכלוסיות שלה ברחבי הארץ לא יגרום נזקים לחרקים מקומיים. הכוונה היא לשחרר את אוכלוסיות המושית באביב ולהציל את משוכות הצבר מאימת האצברית.

מלבד היותו סמל וחלק מנוף המורשת של ישראל, לצבר יש גם חשיבות רבה כגידול חקלאי. קל מאוד לגדל אותו. הוא מסוגל לצמוח בבתי גידול מדבריים ומסתפק במים שאיכותם נמוכה. זרעיו אינם נובטים בטבע בישראל ועל כן אין סכנה שאוכלוסיותיו יתפרצו ויתפשטו על חשבון הצמחייה הטבעית. מפירות הצבר אפשר להכין מטעמים, וגבעולים של זני צבר חסרי קוצים משמשים מזון טוב לצאן ובקר. במקומות רבים ובהם סיציליה, ספרד ודרום אפריקה מגדלים כיום צבר כגידול חקלאי.

"קק"ל, המנהלת כשני מיליון דונם של יערות, חורשים ושטחים פתוחים, משקיעה משאבים רבים במחקר ובפיתוח מגוון רחב של נושאים בתחום שיקום וטיפוח של מערכות אקולוגיות" אומר ד"ר דוד ברנד, יערן ראשי ומנהל אגף הייעור בקק"ל. "שימור אוכלוסיות הצבר הוא אחד מני נושאים רבים. אנו רואים בצבר ערך חשוב בשטחים הפתוחים ונעמיד את הידע והמשאבים שלנו כדי להגן על אוכלוסיותיו בישראל וגם מחוצה לה. כבר בשלב הזה פנו אלינו מאתיופיה כדי שנסייע בהדברת האצברית, שהגיעה עד אפריקה וכבר החלה להזיק גם שם לאוכלוסיות הצבר. לפנינו הזדמנות נוספת להוכיח את יכולתה המדעית של ישראל ולסייע לפתרון בעיה כלכלית בקנה מידה עולמי".

כתיבה: יעקב שקולניק
צילומים: פרופ' צבי מנדל, ד"ר אלכס פרוטסוב, סוכנות ג'יני ואנצ'ו ג'וש, ארכיון הצילומים, קק"ל
פורסם בתאריך: 23.11.2016