כמו רבים ממיני הקקטוסים, מוצאו של הצבר במדבריות אמריקה, ובמקסיקו הוא אף נחשב לצמח לאומי. הכובשים הספרדים חיפשו באמריקה אוצרות זהב וכל דבר אחר שאפשר להתעשר ולהפיק ממנו תועלת. הם גילו אינדיאנים שיודעים להפיק צבע ארגמן איכותי מכנימות שצמחו על צבר. הצבע שהופק מהכנימות (Dactylopius coccus) נחשב מוצר יקר מאין כמוהו. הספרדים עשו מאמצים אדירים כדי לשמור לעצמם את בלעדיות הייצור ואסרו על הוצאת כנימות חיות ממקסיקו, אבל לא לעולם חוסן. נראה כי בשלהי המאה ה-18 הבריחו את הכנימה אל מחוץ לגבולות מקסיקו, ותעשיית הצבע של הכנימה התפשטה ברחבי העולם וגם במזרח התיכון. יחד עם הכנימה הגיע, כמובן, הצבר.
חוקר הטבע הנרי בייקר טריסטרם, שביקר בארץ ישראל באמצע המאה ה-19, מיטיב לתאר את הסיבה העיקרית לגידול משוכות צבר: "מדרוני עיבל מכוסים עד לגובה מסוים בצבר בלי קוצים, שמגדלים אותו כדי שישמש מזון לכנימה שמפיקים ממנה את צבע השני" (מסע בארץ ישראל – יומן, 1863¬-1864). גם במצרים גידלו את הכנימה, ונראה כי בתקופת השלטון המצרי בארץ ישראל (1831¬-1840) חדר הגידול לאזורנו יחד עם גידולי תעשייה אחרים ובהם כותנה, אינדיגו, קני סוכר ותות. תעשייה זו התמוטטה עם פיתוח הצבעים הסינתטיים במחצית השנייה של המאה ה-19.
גם ללא תעשיית הצבע המשיך הצבר למלא תפקידים חשובים במשק הארצישראלי. משוכות צבר מילאו תפקיד חשוב כגדר חיה וסימנו גבולות של חלקות ובעלות על קרקע. במלחמת העולם הראשונה נכשלו הבריטים בהתקפה הראשונה על העיר עזה, ובין שאר הסיבות לכישלון האשימו את משוכות הצבר הסבוכות שהקיפו אותה.
בימינו הצבר הישראלי נאבק על קיומו. המקומות שבהם צמח, בעיקר כגדר חיה וכמסמן גבולות בעלוּת על חלקות קרקע, נחרשו או נעלמו תחת מכבש הפיתוח. אפשר למצוא אותו כיום בעיקר בעיי חורבות נידחים, בבוסתנים ובגינות נוי. ואם לא די בזה, על הצבר מאיימת סכנה חדשה.