שלח

או
להתחברות דרך פייסבוק
עוד לא נרשמת ל-e ירוק? להרשמה

e ירוק - מטיילים עם קקל
התנתק
התחבר
0
מבצע הגידם בביריה

מבצע הגידם בביריה

70 שנה לעלייה ההיסטורית לביריה

+ מידע חשוב על המסלול
שמור למועדפים
דרגו מסלול זה:
4
צפו בטיול באתר המותאם למובייל
70 שנה מלאו לעלייה ההיסטורית לביריה, שהתרחשה ביום י"א באדר ב' תש"ו (14 במארס 1946). כ-3,000 איש טיפסו בלילה גשום וסוער להר טרשים קירח והקימו את ביריה ב'. זו הייתה תגובה ציונית הולמת להשתלטות הצבא הבריטי על מצודת ביריה ולהשלכת בחורי ביריה, אנשי הפלמ"ח הדתי, לכלא עכו.

+ הצג את כל המידע

ביריה ומאסר חבריה

בשנת 1945 בנתה קק"ל על אדמותיה את מצודת ביריה, חוליה בשרשרת של חמישה מצפים שנוסדו בגליל, אחות לרמות נפתלי, למשגב עם, לעמיעד ולחוקוק. לביריה נודעה חשיבות אסטרטגית כנקודת תצפית שקישרה בין היישוב היהודי בצפת ליישובי עמק החולה. משימת ההתיישבות הוטלה על אנשי המחלקה הדתית של הפלמ"ח. ביריה הפכה לנקודה מיושבת שחבריה עסקו בייעור, בהכשרת קרקע, בהברחת עולים לארץ ישראל וגם באימונים ובהטמנת סליקים, כדת ושלא כדין.
בליל 27 בפברואר 1946 יצאו צבי חסיד ועמוס צורף מביריה להר כנען למשימות איסוף מודיעין. איכשהו הצטרף אליהם לסיור כלבו של צורף. בשלב כלשהו שמעו שומרי המחנה רחשים מכיוון המרגלים ופתחו באש. חסיד וצורף ירדו בריצה לראש פינה ואילו גורלו של הכלב לא נודע.
בביריה שמעו את היריות והבינו שהם בצרות. החברים העבירו כל חומר מחשיד – מסמכים, אלבומי צילומים וחפצים אישיים המעידים כי צבי ועמוס הם אנשי ביריה, והטמינו אותם במערה המרוחקת כחצי קילומטר מהמצודה שבה גם היה נשק של יחידת פלמ"ח. ואמנם למחרת בבוקר הקיפו חיילים בריטים את מצודת ביריה. לאחר שחיפושיהם לא העלו דבר חשוד, עזבו את המקום, אך עד מהרה התברר ששמחתם של חברי ביריה הייתה מוקדמת. הבריטים סרקו את השטח שמסביב למצודה, גילו את הנשק והציוד המוטמן במערה ושבו לביריה כדי לסגור את החשבון עם אנשי המקום ולהשתלט על המצודה. 

לקראת ביריה ב'

מעצר בחורי ביריה וההשתלטות על המצודה עוררו זעם עצום ברחבי הארץ. יישוב חוסל בישראל, מעשה חסר תקדים שעלול להוביל לחיסול יישובים נוספים. הכול הבינו שאי-אפשר לעבור על מעשה כזה בשתיקה. יוסף רוכל (אבידר), מראשי ההגנה, הציע רעיון: לנצל את י"א באדר, יום העלייה לרגל לתל חי, ובמקום לפנות לאריה השואג לעלות לביריה ולהקים את המחנה מחדש. הרעיון התקבל.
למארגנים נותרו ארבעה ימים לגייס אלפי משתתפים ולתאם את כל הדרוש למבצע בחשאי, תחת עינה הפקוחה של המשטרה הבריטית. מסיבות לוגיסטיות נקבע שמניין המשתתפים לא יעלה על 3,000. רבים, שביקשו להשתתף במבצע ולא נענו, חשו מקופחים. עם המשתתפים נמנו בעיקר חברי ההתיישבות העובדת בעמקים ובגליל, מייסדי דגניה ועין חרוד, עולים שהגיעו בספינת המעפילים אנצ'ו סירני, חברי תנועות נוער וחניכי עליית הנוער. חברות אוטובוסים ומשאיות התנדבו למשימה תוך סיכון רישיונותיהם.
המקום שנבחר להקמת ביריה ב' היה גבעה חשופה, כ-800 מ' ממזרח למצודה, בראש המדרון העולה מעמק החולה. באותם ימים נקרא המקום שיח' בָּנִית (הר יבנית, המקום שבו נמצא כיום מחנה צה"ל). השם שנבחר למבצע היה "הגידם", על שמו של יוסף טרומפלדור, גיבור תל חי.
האלפים הגיעו ערב היציאה לארבעת מקומות הכינוס – חולתה, איילת השחר, מחניים ועין זיתים. מטרת המבצע נשמרה בסוד, והמשתתפים סברו שלמחרת יעלו לתל חי. רק ממש לפני היציאה לביריה נודעה להם המטרה האמיתית של המבצע. לכל ירא ורך לבב ניתנה הזדמנות להתחרט ולא להשתתף בעלייה לביריה, אך איש לא נרתע.    

יהודה גיל. חוויות ממבצע הגידם

יהודה גיל נמנה עם העולים לביריה במבצע הגידם. למרות גילו הצעיר, 17.5 שנים, כבר היה שבע מעללים. שנתיים קודם לכן, בשנת 1944, בימי מלחמת העולם השנייה, הצטרף לילדי טרנסניסטריה שעלו לארץ במסגרת עליית הנוער. הם שטו לאיסטנבול והמשיכו משם ברכבת דרך דמשק, בירות עד חיפה.  
"הגענו לחיפה, רובנו חולים מכל מה שעבר עלינו", מספר יהודה גיל (87), לימים איש מערכת הביטחון שבילה שנים רבות בחו"ל. "נלקחנו למחנה עתלית להחלמה ואחר כך נשלחנו למושבים ולקיבוצים. אותי שלחו לכפר יהושע שבעמק יזרעאל. חצי יום עבדנו ובחצי היום השני למדנו עברית, תנ"ך ושירי ארץ ישראל. היינו נערים חסרי השכלה כמעט לחלוטין, כי בימי השואה לא למדנו כלל.  
"בכפר יהושע התיידדתי מאוד עם יצחק שולמי, בן הכפר. ביום גשם אחד הוא נכנס לכיתה שלי והסתודד מעט עם המורה. המורה הרשה לי להצטרף אליו. יצחק ביקש שאביא בגדי חורף ואחזור אליו מיד כי אנחנו נוסעים לגליל העליון. לאן בדיוק? את זה לא רצה לומר לי. הבאתי שכמיית גומי גדולה, עליתי למשאית שבה כבר ישבו כ-20 חבר'ה ונסענו שלוש שעות לאיילת השחר.  
"בחדר האוכל של הקיבוץ הופיע בחור וסיפר לנו את מה שקרה בביריה. הוא ביקש מאיתנו לצאת החוצה, אל הגשם השוטף. כל אחד מאיתנו יבחר חלק של צריף ויישא אותו על גבו לראש ההר כדי לבנות את ביריה מחדש. 
"יצאנו מחדר האוכל למגרש שבו היו מונחים חלקי הצריפים. על יצחק ועלי הוטל להיות המאסף, מילה שלא הכרתי אז, ולוודא שאיש לא יאבד את דרכו. הגענו אחרונים לקבל את חלקי הצריף ונוכחנו לדעת שבחלקנו נפלה הקורה המרכזית והכבדה של הגג. איכשהו הצלחנו להרים אותה על כתפינו...
"בחצות, כאשר התנועה בכביש טבריה–תל חי התמעטה, החל הטור לנוע. חצינו את הכביש, נכנסנו לערוץ צר והתחלנו לטפס במדרון התלול. הנעליים התמלאו מים, רבים מעדו והחליקו. כל חצי שעה עצרנו למנוחה ואז סוף-סוף יכולנו יצחק ואני להעביר את הקורה מכתף אחת לשנייה. ככה, בגשם שוטף, מחליקים ומועדים, טיפסנו כארבע שעות ולפני עלות השחר הגענו באפיסת כוחות אל ראש ההר. 
"כשעלה השחר ראיתי שאנו בראש הר טרשים. סיקלנו את האבנים לקיר גבוה ובחלק הפנימי פרשנו גדר תיל. כולם נרטבו עד לשד עצמותיהם אך השכמייה הצילה אותי. הסרתי אותה מעלי ויצרתי מחסה לכמה מהחברים.  
"שירותים, כמובן, לא היו. הבנות פנו ימינה והבנים שמאלה. בדרכי ל'שירותים' ראיתי מראה שנחרט בזיכרוני היטב. אישה בשנות ה-60 לחייה, רזה ובעלת שיער לבן, ישבה על סלע בגשם השוטף כשהיא סורגת בשלווה, כאילו היא יושבת בחדר סגור מול אח בוערת. התעכבתי מעט להתבונן בה. היא הביטה בי מבעד למשקפיים בעלי עדשות עבות ושאלה: 'משהו לא בסדר, איש צעיר?' עניתי שהכול בסדר וכשחזרתי למאהל סיפרתי ליצחק על מה שראיתי והוא אמר לי: 'היה לך הכבוד לדבר עם ציפורה זייד, אשתו של השומר אלכסנדר זייד משיח' אבריכ. היא באה כמעט לכל מבצע התיישבותי'. 
"בעשר בבוקר באו כלי רכב צבאיים בריטיים ולאחר כרבע שעה עזבו את המקום. פרצנו בשירה אדירה של 'התקווה'. מאוחר יותר עלה אדם כבן 50 על שולחן וכולם השתתקו. הוא פצח בנאום ציוני נלהב ואחר כך פתח בשירה חסידית, ולמרות העייפות רקדנו הורה במעגלים. התברר לי שהדובר היה אברהם הרצפלד המפורסם, אבי ההתיישבות בארץ ישראל. לימים הכרתי אותו אישית. 
"כשהסתיימו הריקודים צעדנו לצפת, שם חיכו לנו המשאיות שהחזירו אותנו הביתה. במקלחת ראיתי שהכתפיים שלי מדממות ממשא הקורה. למחרת אפילו קיבלתי אישור להמשיך לישון ורק אחרי ארוחת הבוקר יצאתי לעבודה...
"בעקבות העלייה לביריה השתפר מאוד מעמדי החברתי בכפר, שכעולה חדש לא היה עד אז גבוה במיוחד".  

בשולי הדברים

יהודה גיל נקשר למצפה נוסף שהקימה קק"ל – מצפה בית אשל. בקיץ 1946, כאשר תמה תקופת הכשרתו במסגרת עליית הנוער, הצטרף לבית אשל. הוא השתתף בהנחת קו המים לנגב, בקטע שבין משמר הנגב לחצרים, ובבניית בריכת המים הגדולה בניר עם ולקח חלק בקורס מ"כים בגברעם, קורס ייעודי לאנשי הנגב: "עשינו המון תרגילי שדה, הכרנו כל שביל וזה סייע לנו בצורה בלתי רגילה במלחמת העצמאות". 
בסוף שנת 1946 התגייס יהודה גיל לפלמ"ח והיה למפקד כוח בן כ-15 איש שישב בבית אשל. במלחמת העצמאות, לאחר שמשה אלברט, מפקד בית אשל, נהרג מפגז מצרי, המשיך יהודה גיל לפקד על המקום עד להפוגה הראשונה (יוני 1948), שבמהלכה עזב את בית אשל. 

תודה לעמותה להנחלת מורשת ביריה על סיועה בהכנת הכתבה.

קרדיטים

כתיבה: יעקב שקולניק
צילומים: העמותה להנחלת מורשת ביריה ו
יעקב שקולניק
פורסם בתאריך: 5.4.2016
הוראות התנהגות ובטיחות למטיילים >>
לפני צאתכם למסלול הטיול מומלץ להתעדכן ב"קו ליער", מוקד המידע של קק"ל,
בשינויים הרלוונטיים למסלול 1-800-350-550

תגובה דרך פייסבוק

הוסף תגובה


שלח
האם לדווח על תוכן זה כלא ראוי?

כן
לא
מועדפים 0
#
חפש