שלח

או
להתחברות דרך פייסבוק
עוד לא נרשמת ל-e ירוק? להרשמה

e ירוק - מטיילים עם קקל
התנתק
התחבר
0
70 שנה להקמת מצודת ביריה
+ מידע חשוב על המסלול
שמור למועדפים
דרגו מסלול זה:
5
צפו בטיול באתר המותאם למובייל
אזור המסלול: צפון,
גליל עליון
עונה מומלצת:
כל השנה
משך המסלול:
1-2 שעות
רמת קושי: קלה
הורדת מפת המסלול
ב-pdf
סוג המסלול
היסטוריה ואמנות
היסטוריה ואמנות
נגיש
נגיש
איך חולפות השנים בשדותינו... ב-19 במאי 2015, במלאות 70 שנה לבניית מצודת ביריה, נערך בה כנס הצדעה והוקרה ללוחמים ולמתיישבים במצודה. זוהי הזדמנות לשוב ולשמוע מעט מסיפורי ביריה, ולכן פנינו לפרופ' יהודה קידר (קליין), שנמנה עם המחלקה הדתית של הפלמ"ח והשתתף בבניין המצודה.
בדרך מקרה גילינו שהוא מצאצאי המשפחה הגדולה של בנימין זאב הרצל. "אביה של אמי שלי ואביו של הרצל היו אחים", הוא אומר, ומכיוון שזה נשמע קצת מסובך, זכינו להגדרה נוספת: "אמא שלי, מרים בלומה הרצל, היא בת דודה של הרצל. אבי, נכד לרב חת"ם סופר, נולד בשנת 1884 למשפחה מבודפשט ומאז שנת 1900, בעודו בן 16, היה נושא כליו של הרצל. ככה יצא שנולדתי לתוך משפחה של ציונים ואורתודוקסים דתיים".

בירייה
צילום: העמותה להנחלת מורשת ביריה



+ הצג את כל המידע

בראשית

"נולדתי בבודפשט בשנת 1925 ובגיל עשר עליתי עם המשפחה לארץ ישראל. הפלגנו באונייה איטלקית ששמה ירושלים, הגענו לחוף יפו וירדנו לאדמת ארץ ישראל. אמא, שנהגה לומר תמיד בהונגריה 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', הזילה דמעות ויכולה הייתה לומר סוף-סוף, 'שהחיינו והגענו לזמן הזה'. כולנו, כל אחיי, כרענו ונישקנו את החול של יפו.
"שמנו את צרורותינו על עגלה רתומה לחמור וצעדנו לשכונת בית וגן, שהפכה ברבות הימים לבת ים. עוד לא הספקנו לנשום את אווירא דארץ ישראל והחלו מאורעות המרד הערבי. על השכונה הקטנה נורתה אש מכיוון עג'מי. כל הבנים במשפחה ואני בכללם התגייסנו לשמור על בית וגן. הייתי ילד קטן וקיבלתי את תפקיד הרץ. רצתי בין העמדות והבאתי מים, אוכל ותחמושת למגינים. בבית וגן למדתי בתלמוד תורה. סיימתי בהצטיינות והלכתי לישיבת פורת יוסף ברחובות. בין השאר למדתי שם תורה ומוסר מפי החזון איש".

ההתקבלות לפלמ"ח

"בשנת 1942 התגייסתי למחלקה של הפלמ"ח הדתי. המחנה שלנו היה במשק הפועלות בעיינות. אברהם פישגונד קיבל את פניי ובחן את כישוריי. הוא שאל אותי שאלה אחת בלבד: 'האם אתה שומר מצווות?' וכשעניתי שכן השיב בקצרה, 'התקבלת!'
"בפלמ"ח השתלמתי בכל מיני קורסים – קורס עזרה ראשונה, קורס נשקים, קורס מ"כים – ובשנת 1943, בגיל 18, כבר מצאתי את עצמי מפקד בפלמ"ח. את הארץ הכרנו דרך הרגליים. הלכנו מעיינות לים המלח ולעין גדי ברגל, הלכנו מראש הנקרה לעזה ברגל.
"תקופה מסוימת הייתי מדריך כושר קרבי בקורס מ"כים. האימון התנהל כשהחניכים מסביבי במעגל ואני במרכזו, מצויד במקל. למשמע הפקודה שלי, 'משה, שמור!' היה צריך אותו משה להגן במהירות על גופו כדי שלא ייפגע מהאלה. מפקד המחלקה, יצחק, עמד מאחוריי ולא שמע את הקריאה שלי 'יצחק שמור'. הוא ספג מכה בראשו עד זוב דם. אמרתי לו: 'יצחק רבין, אמרתי לך לשמור', והוא אמר, 'מעכשיו אשמור על עצמי'. אני מצטער כל כך שהוא לא הצליח לעמוד בהבטחה הזו שלו".

בונים את ביריה

"בסוף 1944 התקבלה במטה הפלמ"ח החלטה לצאת כנגד 'הספר הלבן' (קובץ תקנות של ממשלת בריטניה שאסר על יהודים לרכוש קרקעות והגביל את ההתיישבות גם בקרקע עברית; י"ש). המשימה להקים יישוב חדש בביריה הוטלה על המחלקה הדתית של הפלמ"ח. עלינו לצפת כ-15 חבר'ה, בפיקודו של המ"מ יהודה בלום.
"בהתחלה גרנו באוהלי סיירים בגן הציבורי שליד בית ההבראה בוסל. זה היה חורף, ובצפת קר מאוד. איכשהו סידרו לנו שנגור בבית בוסל. מדי בוקר בבוקר, בקור ובבוץ, עלינו לראש הר ביריה והשתתפנו בעבודות בניית המצודה. סולל בונה וקק"ל, בוני המצודה, יצרו קשר עם ערביי הסביבה. עבדנו יחד עם הערבים. זו הייתה עבודה קשה.
"שגרת היום הפלמ"חניקית נמשכה כמו בכל מקום אחר בפלמ"ח. שבועיים עבדנו ושבועיים עסקנו באימונים. הכסף שקיבלנו כמשכורת מסולל בונה עבר לפלמ"ח והשתמשו בו לרכישת האוכל ושאר הדברים שהיו דרושים לקיומנו. 
"המשימה העיקרית שלי הייתה להכין תיקי כפרים. עד היום אני מתפלא איך מטה הפלמ"ח חשב על זה כבר באותם ימים. יצאנו שלושה-ארבעה חבר'ה עם מקלות, לא נשק, ונכנסנו לתוך הכפרים. עשינו את עצמנו צמאים וביקשנו מים. הובילו אותנו למעיין של הכפר. בינתיים הבטנו מסביב ושמנו לב היכן מקור המים, היכן יש פרצות במשוכות הצבר ומהיכן נושבת הרוח, כדי שבבוא היום אפשר יהיה להתקרב לכפר מבלי שהכלבים ירגישו בכך".

מביריה לבית האסורים

"ברגע שהמצודה קמה, ביריה הפכה ליישוב מוכר בארץ ישראל, וככזו הייתה רשאית להקים תחנת משטרה עם שוטר בריטי. הפכתי להיות נוטר עם מדים וכובע אוסטרלי. משכורתי הועברה היישר לקופת הפלמ"ח.
"באותם ימים הפלמ"ח העביר לארץ ישראל עולים שנכנסו לתחומי ארץ ישראל ברגל מסוריה ומלבנון. זו הייתה העפלה יבשתית, שנעשתה בניגוד לחוקי המנדט. התפקיד שלנו היה להעלות אותם בצעידה לילית מאיילת השחר לביריה. אלה היו ברובם ניצולי שואה שאיבדו את כל עולמם. בביריה עברו העולים 'קורס' מזורז בישראליות, תורגלו בשירת 'הבאנו שלום עליכם' והולבשו בחולצות כחולות עם שרוך. אוטובוס הוביל אותם למרכז הארץ, ובנקודות הפיקוח הם פצחו בשיר שלמדו.
"בהר כנען היה מחנה של הלגיון הערבי, ולוחמיו הטמינו לנו מארבים מדי פעם בפעם. שני חבר'ה, צבי חסיד ועמוס צורף, יצאו לסיור לילי כדי להכין תיק על המקום. בעוד השניים שוכבים מול המחנה ממש, השתחרר בביריה הכלב של עמוס ורץ היישר אליו. השניים התגלו, ספגו אש כבדה אך הצליחו להתחמק לאיילת השחר כדי שלא להשאיר עקבות (השניים נהרגו מאוחר יותר בקרבות מלחמת העצמאות).
"שמענו את היריות והבנו שהפעולה נכשלה. חשבנו שהשניים נהרגו. יחד עם יהודה בלום הוצאנו את הנשק, את מכשיר האלחוט שלי וגם את אלבום התצלומים שמעידים כי צבי ועמוס הם מאנשי ביריה, והטמנו אותם במערה המרוחקת כחצי ק"מ מהמצודה. כיסיתי את החפצים באבן וחזרתי באישון לילה למצודה. 
"למחרת בבוקר, 28 בפברואר 1946, הקיפו אותנו חיילים בריטים. הגיע ג'יפ צבאי עם סרן מצוחצח שפקד, 'אין יוצא ואין בא'. החיפוש נעשה בנימוס כשהבריטים משתמשים במגלה מוקשים. כאשר הגיעו עם מגלה המוקשים אל החדר שמתחתיו היה הסליק, הבנתי מה זה פיק ברכיים. נשענתי על הקיר והרגשתי שאני מתמוטט. המכשיר אמנם השמיע קול, אבל הצלחתי לשכנע את החייל שהמכשיר נזעק בגלל מיטת הברזל שהייתה בחדר.
"כשהבריטים לא מצאו דבר, הם עזבו את ביריה. אבל שמחתנו נגוזה כאשר חזרו לאחר דקות אחדות. הבריטים סרקו את השטח שמסביב למצודה, ובמהלך הסריקות התיישב אחד החיילים על האבן שבמערה. האבן נפלה והציוד שהחבאנו התגלה. הבריטים חזרו כדי לעצור אותנו. 24 איש הובלו בסך לבית המעצר בהר כנען ובהם רק שישה פלמ"חניקים. השאר היו אורחים שלא היו בסוד העניין ולא הבינו איך התגלגלו למעצר (לסיפור הזה יש כמה גרסאות; י"ש)".
שישה נוטרים יצאו לשמור על הרכוש בביריה הנטושה, ולאחר שקיבלו רמזים על מקומו של הסליק בביריה, הוציאו את המסמכים ותצלומים יקרי ערך והעבירו אותם במסע לילי לעין זיתים.
שלושה ימים אחר כך נכנס הצבא הבריטי והשתלט על ביריה. לפני שגורשו עוד הספיקו הנוטרים לשכנע את החיילים להעביר את ציוד בית הכנסת לחדר שמעל לסליק. כך הפך הצבא הבריטי לשומר הנשק של ביריה...

בכלא

לאחר מעצר בן שבוע הועברו העצורים תחת משמר כבד לכלא עכו. בימים הראשונים למעצרם עברו חקירות וספגו מכות לאחר שסירבו לתת טביעות אצבעות. החוקרים ביקשו להשיג טביעות אצבעות כדי לקשר בין הנשק שנמצא במערה לאנשי ביריה.
לאחר שלושה חודשים במעצר נפתח משפטם של אנשי ביריה. זמן קצר קודם לכן פורסמו תקנות לשעת חירום שאפשרו לבית המשפט להעניק עונש מוות על אחזקת נשק ומאסר עולם על השתייכות לארגון טרור. בהנחיית עורכי דינם הודו הנאשמים באחזקת נשק, גם משום שלבריטים כבר היו די ראיות וגם כדי למנוע חקירות שיגרמו להסגרת סודות.
עדי ההגנה סיפרו על קק"ל ועל ייעודה לרכישת אדמות. סיפרו על ההכרח שבהקמת יישובי חומה ומגדל ויישובים מבוצרים כדי להתגונן מפני התקפות הערבים שגבו קורבנות רבים מקרב היהודים. יהודה בלום דיבר בשם אנשי ביריה, הודה באחזקת הנשק אך ציין שהוא נחוץ להתגוננות. בסופו של דבר נידונו הצעירים שבחבורת ביריה לשנת מאסר, שניים אחרים לשנתיים והשאר לארבע שנות מאסר.
לאחר המשפט זכו אסירי ביריה ליחס מיוחד, שכן בית המשפט התרשם מאישיותם החיובית. הם עסקו בקליעת סלי קש ששימשו לפיזור חצץ בעת סלילת כבישים, לבשו את בגדיהם הפרטיים ואף קיבלו מזון מבחוץ. שעות הפנאי נוצלו להשלמת השכלה.
עם זאת, התנאים היו קשים. הצפיפות הייתה רבה, הצרכים נעשו בדלי שעמד בפינת החדר והסירחון היה נורא. מספר האסירים הערבים בכלא עלה בהרבה על אסירי ביריה, ופעם אחת תקפו אותם בהמוניהם. לאחר התקרית הופרדו שעות הטיול של האסירים היהודים בכלא משעות הטיול של האסירים הערבים. בכלא גם ויתרו לא מעט מאסירי ביריה על אורח החיים הדתי.
בדצמבר 1946 העבירו הבריטים את אסירי אצ"ל ולח"י לכלא עכו ואילו אנשי הפלמ"ח, שנחשבו מסוכנים פחות, הועברו לירושלים. התנאים בירושלים היו נוחים בהרבה, אך גם כאן לא נמלטו מתגרה קשה עם האסירים הערבים, שהסתיימה ברצח החובש אברהם שווילי ובפציעתם של עשרה אסירים יהודים, שניים מהם באורח קשה.
החיים של אסירי ביריה בכלא המרכזי בירושלים נמשכו עד 11 ביוני 1947. באותו יום, לרגל יום הולדתו של המלך ג'ורג' השישי, הם זכו בחנינה ויצאו לחופשי. חופשת השחרור נמשכה רק שבועות ספורים. אנשי ביריה נקראו לשירות פעיל ביחידות הפלמ"ח, לקראת מלחמת העצמאות.

הכדור הוא עגול

ייתכן שיהודה קידר בחר בלימודי הגיאוגרפיה והפך לפרופסור לגיאוגרפיה בזכות התקופה שבה הכין תיקי כפרים למטה הפלמ"ח. אחיו, שהיה אז מהנדס בחברת החשמל, סיפק לו תצלומי אוויר של הבריטים, וכך הפך קידר מומחה לפענוח תצלומי אוויר. במהלך השנים הפך פרופ' קידר למומחה בעל שם עולמי בשימוש בתצלומי אוויר, והאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית מינתה אותו למדען בכיר של נאס"א ביוסטון, טקסס. הוא היה הישראלי היחיד שמילא תפקיד בצוות משלחי אפולו 11, החללית שהנחיתה את האדם הראשון על הירח. ב-20 ביולי 1969, מיד לאחר שניל ארמסטרונג נחת על הירח וצילם משם את כדור הארץ, נכנס בכיר בנאס"א ושאל את פרופ' קידר מה למד מהנחיתה. קידר השיב "!Earth is finite: Confirmed", ובתרגום חופשי, "עכשיו קיבלנו אישור לכך שגם לכדור הארץ יש גבול" (ואין בו מקום למלחמות ולזיהומים).
שנה אחר כך, במקרה או שלא במקרה, העביר הקונגרס האמריקאי חוק להגנת הסביבה.

עוד על ההיסטוריה של ביריה

בואו לקרוא עוד על ההיסטוריה של ביריה ולשמוע על פרק מאוחר יותר בתולדותיה (גרעין ה'): לחצו כאן לכתבה המלאה.

קרדיטים

כתיבה: יעקב שקולניק
צילומים: העמותה להנחלת מורשת ביריה ומשה לרר; אנצ'ו גוש - ג'יני, קק"ל
מפה: נגה מזרחי, נגה עיצוב גרפי
פורסם בתאריך: 20.5.2015
 
תודה למשה לרר מעמותת ביריה על סיועו הרב בהכנת הכתבה
הוראות התנהגות ובטיחות למטיילים >> מסלולים מומלצים ביער ביריה ומידע חשוב למטייל באזור >>
לפני צאתכם למסלול הטיול מומלץ להתעדכן ב"קו ליער", מוקד המידע של קק"ל,
בשינויים הרלוונטיים למסלול 1-800-350-550

תגובה דרך פייסבוק

הוסף תגובה


שלח
שם: שעה: תאריך:
הילה דרור, דור שני למקימי ביריה, שיתפה אותנו בדבריה, שאותם גם נשאה בכנס:
 
ועיני דומעת.
כי אבא לא כאן.
 
שמי הילה דרור.
אני בתו של יצחק הרלינג ז''ל, מחברי גרעין ו' של תנועת בני עקיבא.
ביריה חיבקה את ילדותי.
לבו של אבא נישא אל המצודה, אל העיר צפת והדווידקה אשר על הגבעה.
נשא לשם עיניו. עד שנדם. לפני עשור.
אבא, פליט השואה מאירופה הרצחנית, נאחז באדמת ארץ ישראל, וכמו יתר מגיני ביריה הגן על נקודה זו, יישוב יהודי מבודד בינות אויבים רבים, בתקופת מלחמת העצמאות.
כשבנותינו נסעו למסע בפולין, היינו צריכים, אנו, ההורים, לתת להן משהו סמלי, צידה לדרך, בטרם צאתן.
נטלתי מכאן אבן, מאבניה של ביריה, וביקשתי מהן, שיניחו אותה שם.
שם, על אדמתה המקוללת של פולין, ספוגת דם אחינו.
לאות ועדות היא – כי "עם ישראל חי".
"זהו הניצחון שלי על הגרמנים" – אבא ז''ל נהג לומר.
 
ביריה היא סמל.
ביריה היא סיפור. סיפורי ילדותי.
גדלתי על ברכיה של ביריה.
על עמידה איתנה מול אויבים, על נחישות ומסירות.
על הפרימוס, האווירון הקטן שהשליך שקי אוכל מן האוויר בסביבות ביריה בתקופת מלחמת השחרור, כאשר העיר צפת והסביבה נותקו משאר חלקי הארץ.
אנשי ביריה היו רצים לתפוס את השקים בכדי להקדים את ערביי האזור.
על שיחת הרועים הערבים על יד הבאר, אשר תיכננו לתקוף את אנשי ביריה, ובדרך נס, אחד החברים שמע והבין את שפתם, וכך ניצלו חייהם.
על הספר מצפת שהגיע לביריה הנצורה, לפני חג הפסח, תחת אש, והתקבל בתשואות.
על הצופן המפורסם "אין זיתים" – ב-א' – המלמד על מצבה של "עין זיתים" – ב-ע'.
וכמובן הפרדות ברק ורמה, שאבי ז''ל, תמיד שמר להן מקום חם בלב.
תצלום של הפרדות בעת אכילתן שוחזר והוגדל על ידי ונמצא כאן במוזיאון.
 
אבא לא נשאר בעין צורים.
הוא הכיר את אמא ז''ל שאהבה את העיר הגדולה, אך הזיקה לאדמת ארץ ישראל לא פסקה לזרום בעורקיו.
בביתנו הייתה גינה קטנה שאותה טיפח אבא.
הנביט ירקות, שתל פרחים ונטע עצים.
 
בכל יום הולדת של אבא, כשהחילונו לחשוב על רעיון למתנה, היא תמיד חיכתה שם... צפת... ביריה... נהגנו לבדוק האם יצא אולי ספר חדש המספר את קורות המקום.
 
מכל ביקור, כאן, בביריה, חוזרת אני הביתה ואבנים באמתחתי.
אבא ז''ל לא זכה להיות כאן היום במעמד נכבד ומרגש זה.
אך אבניה של ביריה, מחבקות הן, את קברו.
דווח על תוכן לא ראוי הוספת תגובה לתגובה זאת
האם לדווח על תוכן זה כלא ראוי?

כן
לא
מועדפים 0
#
חפש