שלח

או
להתחברות דרך פייסבוק
עוד לא נרשמת ל-e ירוק? להרשמה

e ירוק - מטיילים עם קקל
התנתק
התחבר
0
מרחב נחל לכיש במלחמת העצמאות
+ מידע חשוב על המסלול
שמור למועדפים
דרגו מסלול זה:
4
צפו בטיול באתר המותאם למובייל
אזור המסלול: דרום,
מישור החוף הדרומי
עונה מומלצת:
כל השנה
משך המסלול:
1-2 שעות
רמת קושי: קלה
הורדת מפת המסלול
ב-pdf
סוג המסלול
נוף ותצפית
נוף ותצפית
היסטוריה ואמנות
היסטוריה ואמנות
מרחב נחל לכיש שבצפון הנגב מילא תפקיד חשוב במלחמת העצמאות. הצבא המצרי השתלט אז על חלק גדול מהשטח, וכוחות גבעתי נאלצו לנהל כאן קרבות מכפר לכפר ומגבעה לגבעה. טלילה ליבשיץ הציבה שני שלטים – אחד בחורבות כָּרָתִיָּה והשני בגשר פָּרִיזֶר שליד מושב שפיר. התגובות וההערות הסוערות מתושבי הסביבה, שביקשו לתקן מידע שהגיע לדפי ההיסטוריה בצורה מקוטעת, הביאו אותנו לספר שני סיפורים מעלילות המקומות האלה בימי מלחמת העצמאות.   

מרחב נחל לכיש במלחמת העצמאות

צילום: יעקב שקולניק
+ הצג את כל המידע

גשר פריזר בחורשת שפיר

גשר פָּרִיזֶר נטוי על נחל גוברין, כשלושה ק"מ לפני הישפכו לנחל לכיש. קטע זה של הנחל נודע אז בפי ערביי הסביבה בשם ואדי אל-ג'לדיה, על שם היישוב הגדול ששכן סמוך לו. הגשר נקרא על שמו של זאב פריזר, מומחה לבניית גשרים שעבד בשירות מחלקת עבודות ציבוריות של המנדט הבריטי. הגשר נבנה בסביבות שנת 1933 ומילא את תפקידו נאמנה עד שנת 1992, אז נסלל כביש 3 החדש. המקום נכלל כיום בתחומה של חורשת שפיר שביער קוממיות.

איך מגיעים? 

נוסעים מקריית מלאכי לכיוון אשקלון (כביש 3), נכנסים בכביש הגישה למושב שפיר, פונים מיד שמאלה בשרידי הכביש הישן ומגיעים לאחר כ-400 מ' לגשר. הדרך עבירה לרכב פרטי.  
 

עודד נגבי

על מה שקרה בגשר במלחמת העצמאות שמענו מעודד נגבי, מפקד מחלקת החבלה של גדוד 53 של חטיבת גבעתי. הזיכרון שלו מדהים, והוא שולף פרטים מימי המלחמה כאילו קרתה אתמול. נגבי למד חבלה בצבא הבריטי ושם גם ספג את המשמעת, הסדר והערכים שליוו אותו בהמשך דרכו בצה"ל. 
נגבי הוא האיש שהטמין במשך 59 ימים כ-2,200 מוקשים מסביב לנגבה. המוקשים האלה גבו מחיר דמים כבד מהמצרים. עוד לפני שהגיעו לגדר הם איבדו ארבע שריוניות, שלושה טנקים ו-400 מלוחמיהם.
נגבי איבד את ידו בשנת 1957 כשפירק שתי פצצות שהוטלו ממטוס והיו מוטלות זו בקרבת זו. הוא הפעיל מטען שאמור היה לפוצץ אותן, אלא שכאשר הדליק את פתיל חומר הנפץ, נתפסו מכנסיו בזנב הפצצה והוא נפל ואיבד את הכרתו. כאשר התעורר, הבין שאין לו זמן להתרחק. בקור רוח מדהים הספיק לפרק נפץ אחד ונשכב כשרגליו כלפי זנב הפצצה השנייה. בפיצוץ איבד יד ועין וגם שמיעתו ניזוקה. עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר בשעתו, העניק לו צל"ש אלוף על תושייתו ופועלו בצה"ל.
זה סיפור הגשר כפי ששמענו אותו מעודד נגבי.  

המחסום המשוכלל ביותר במלחמת העצמאות

"ב-12 במאי 1948, שלושה ימים לפני שהמצרים פלשו לישראל, נקראתי יחד עם החבלן שרגא אלון לשולחנו של קצין המבצעים של הגדוד (נחמן ניר)", מספר עודד, "הוא הסביר לנו שהטור המצרי הפולש עשוי לעבור בכביש מג'דל–קסטינה. 'תעשו מה שאתם יכולים כדי לעכב אותם ככל האפשר, ולו גם לזמן קצר', ביקש נחמן ניר".
לאחר בדיקת השטח, שהיה מוקף באותם ימים פרדסים, החליטו החבלנים להקים את המכשול בין הכניסה לכפר ורבורג לגשר פריזר. הם התמקמו באחד המבנים של הפרדס הגדול שליד הגשר, שנודע אז בכינוי "פרדס הנוצרייה". המכשול היה מורכב מחמישה חלקים:

  1. קירות בטון סמוך לכניסה לכפר ורבורג שחסמו חלקית את הכביש כך שרכב היה חייב להאט את נסיעתו כדי לעבור ביניהם (חלק ממחסום הבטון עדיין ניצב ליד כפר ורבורג).
  2. מעבר למחסום הבטון הוצבו משני צדי הכביש 128 "שיני דרקון" – חרוטי בטון יצוקים באדמה – וביניהן הוטמנו מוקשים. שיני הדרקון נועדו למנוע את עקיפת המחסום.
  3. בהמשך הדרך הוצבו משני צדי הכביש "פוגזים" – חביות מלאות סולר ובנזין, מחוברות ביניהן בפתילי הצתה. פעלתן אמורה הייתה להעלות באש כלי רכב שעוברים בכביש.
  4. רצועת מוקשים נוספת לפני הגשר.
  5. הנחת חומר נפץ בגשר כדי לאפשר את פיצוצו במקרה הצורך.
ב-17 במאי, לאחר  חמישה ימי עבודה של אנשי סולל בונה וחיילים נוספים, היו העבודות לקראת סיום. המכשול כולו, שהשתרע לאורך 1,200 מטר, היה המורכב, הארוך והמשוכלל ביותר שבנה צה"ל במלחמת העצמאות. הכוח לא שכח גם להציב במרחק כ-50 מטר מדרום לגשר שלט בעברית ובאנגלית המזהיר שהאזור ממוקש.

התנים שהצילו ילדים

בערב 17 במאי נשלח נגבי לניצנים, ושרגא אלון נשאר לבדו בגשר. זה היה הלילה של מבצע "תינוק", שבו הוחלט לפנות את הילדים והנשים הלא לוחמות מהיישובים שבמרחב חטיבת גבעתי. בקיבוץ נגבה התקיימה אסיפת חברים סוערת. היו שסברו שפינוי הילדים יפגע במורל הלוחמים. בסופו של דבר נפלה החלטה לפנות אותם, אך בשל הוויכוחים שכח איש הביטחון של הקיבוץ להודיע למפקדת גדוד 53 ששיירה מנגבה עומדת להגיע למחסום.
רצה הגורל ובאותו לילה נדדה שנתו של שרגא. הטרידה אותו מאוד העובדה שאלמונים נהגו לחבל בחוטי החשמל המחברים את האקספלודר למטעני הנפץ (אקספלודר הוא המכשיר שגורם לפיצוץ המטענים). הוא גילה שהאלמונים האלה היו תנים, שנמשכו כנראה לריח החריף של החוטים וכרסמו בהם. שרגא יצא, איפוא, לגרש את התנים, מבלי שהיה לו מושג על השיירה המתקרבת. הפקודה שקיבל הייתה חד-משמעית: אם מגיעה שיירה - פוצץ את הגשר! 
בעודו משוטט על הגשר שמע שרגא רעש מתקרב מדרום. הוא התכופף והצמיד את אוזנו לכביש כדי לשמוע אם נשמעים בין הרעשים צלילים של זחלי טנקים, אבל כל ששמע היה החלפת הילוכים של מכוניות. לבו כמעט התפוצץ מרוב מתח, וגופו היה רטוב מזיעה. מה עליו לעשות?
מקץ כמה דקות הבחין שרגא בצלליותיהן של ארבע מכוניות ארוכות. הוא כבר הכין את ידית הסיבוב של האקספלודר כששמע חריקת בלמים. המכוניות נעצרו. ואז שמע שרגא בבירור בכי של ילדים. הוא התקרב לשיירה ונדהם לגלות שאלה הם ילדי נגבה ואמותיהן. ילדי נגבה ניצלו בנס.
ממקורות אחרים למדנו שבאותו זמן פעל באזור גם תשמוע (כוח שמקשיב לקולות הלילה) שבו השתתפו חיילים מבאר טוביה ומגבעת ברנר, ממחלקתו של אורי רום. אילנה בן יהושע מבאר טוביה שמעה גם היא את בכי הילדים ודיווחה בטלפון שדה לחפ"ק שבפרדס הנוצרייה. כוח זה הצטרף לשרגא כדי למנוע ממנו לפוצץ את הגשר.  
 

אחורה פנה וסע לשלום

יומיים אחר כך התרחש ליד גשר פריזר אחד האירועים המוזרים והנפלאים ביותר בתולדות מלחמת העצמאות. גם לאירוע הזה היה עודד נגבי אחראי, וזה סיפורו: "יומיים אחרי אירוע ילדי נגבה, לאור היום, אני מבחין בשיירה ובה 11 קומנדקרים מצריים מתקרבת לגשר. למראה השלט המזהיר מפני מוקשים השיירה נעצרה. שלחתי שלושה חיילים שיאגפו את השיירה ויחסמו את דרכה מאחור.
"שני קצינים יצאו מכלי הרכב. אחד מהם היה רב סרן והשני היה קצין לבוש חלוק לבן. הצדעתי לקצין, כמיטב המסורת שרכשתי כאשר שירתּי בצבא הבריטי. השניים השיבו לי בהצדעה חדה ומהוקצעת, רחוקה מההצדעה הישראלית המרושלת. 

מה אתם עושים כאן? שאלתי.
טעינו בדרך, השיבו השניים, רצינו להגיע לפלוג'ה. האם אנחנו עצורים?
אתם רחוקים מפלוג'ה, אמרתי, מתעלם משאלתם באשר למעצרם.
"מלבד שני חיילים, כל השאר היו אנשי רפואה. האיש בחלוק הלבן היה רופא מנתח. לקחנו את שני האקדחים של הקצינים וביקשתי מהרב-סמל שיאסוף את הנשק מהחיילים המצרים. אחר כך ערכנו חיפוש בשיירה. כלי הרכב היו עמוסים בציוד רפואה, אלא שבאחד מכלי הרכב מצאנו שני רובים אנגליים ואלף כדורים. ניכר היה שהקצינים מתפלאים באמת על הימצאותם של הרובים ושהם לא ידעו על קיומם.

אני משחרר את השיירה, הודעתי לשרגא.
למה? שרגא התפלץ.
אנשי רפואה מטפלים בנפגעים משני הצדדים, השבתי לו. על פי חוקי המלחמה, לא לוקחים בשבי רופאי שדה.
"החרמתי את שני הקומנדקרים שבהם נמצאו הרובים והחזרתי לקצינים המצרים ההמומים את האקדחים שלהם.

אתם רשאים להסתובב ולנסוע מכאן, אמרתי להם.
לא תירו בנו כשנסתובב? שאלו המצרים.
לא, זה בסדר.
"תשעה קומנדקרים מצריים שבו על עקבותיהם. יומיים אחר כך החלו המצרים לתקוף את נגבה...". 

לאן נעלמו שיני הדרקון

"שיני הדרקון" שעליהם סיפרנו נעלמו ואינם. חרוטי בטון כבדים שכאלה אינם נעלמים סתם כך, וחובבי המורשת שברו את הראש בניסיון להבין מה עלה בגורלם. והנה, ממש כמה ימים לפני פרסום הכתבה הזאת, הביא מושקו רום, איש רשות הניקוז לכיש-שורק, מידע מפיו של דרור לביא, איש כפר אחים, ששמע על גורלן של שיני הדרקון מוותיקי קיבוץ חצור. על פי מידע זה נעקרו בשנת 1961 לערך שיני הדרקון ממקומן והועמסו על משאיות כדי לשמש תשתית לסלילת הכביש המחבר בין כפר אחים לבסיס חיל האוויר בחצור ולבסיס הגשר בנחל האלה, ביציאה מהבסיס לדרך הסולינג המובילה לבאר טוביה. ייתכן שהשתמשו בשיני הדרקון גם כתמיכה למניעת גלישת קרקע בבית הקברות של מושב עזריקם.
חובבי ידיעת הארץ מוזמנים לאתר את השיניים ולדווח לנו אם אכן מצאו כאלה.

בין נגבה לכרתיה

הכפר כרתיה שכן מצפון לנחל לכיש, שבקטע זה נקרא ואדי אל מופריד, כשלושה ק"מ מצפון-מערב לעיירה פלוג'ה (צומת פלוגות). נראה כי הכפר נשען על המבנה הצלבני לָה-גָּלָטִי, שנוסד במאה ה-12.
עיי כרתיה נמצאים ביער פלוגות של קק"ל. בראש הגבעה הקטנה ניצב שלט המספר בתמצות את סיפורו של המקום וכיבושו במלחמת העצמאות.

איך מגיעים? 

בצומת נהורה פונים דרומה (כביש 352). לאחר כ-2.2 ק"מ, מעט לפני הכניסה למושב נגה, פונים שמאלה בדרך המובילה לבית העלמין של נהורה ומיד פונים ימינה בדרך עפר מקבילה לכביש 352. אחרי כחצי ק"מ פונים שמאלה בדרך סלולה המגיעה לאחר כ-2.5 ק"מ לתחנת שאיבה עוצם. ממשיכים בדרך עפר היישר לפנים עוד כקילומטר ופונים שמאלה בדרך העפר הגובלת ביער שמשמאל. לאחר כ-700 מ' נוספים פונים שמאלה לעיי כרתיה (יש שילוט). בקיץ הדרך אמורה להיות עבירה לכל רכב (השקיה ואירועים בלתי צפויים עלולים לשבש אותה). לידיעתכם, קק"ל הציבה שולחנות פיקניק למרגלות גבעת כרתיה. 
 

סיפורה של מאשקה

לאחר תכנית האו"ם על חלוקת הארץ, כ"ט בנובמבר 1947, החלו ערביי האזור להתנכל לתחבורה היהודית. על מה שאירע כשבוע לאחר ההכרזה (6 בדצמבר 1947) שמענו ממאשקה ליטבק, בת קיבוץ נגבה, שהייתה באותם ימים עובר ברחם אִמה: "שתי משאיות עמוסות במיכלי מים יצאו מנגבה לקיבוץ גת. הן הגיעו לקיבוץ ללא הפרעה, ואחת מהן נשארה בגת. שני הנהגים ושלושת המלווים שנסעו איתם ביקשו לשוב הביתה במשאית השנייה. במשאית נהג חיים בירנברג ולידו ישב מורדי בק. שלושת המלווים – משה ילוביץ', יעקב מילר ויוחנן שוסטר, ישבו מאחור בארגז המשאית.
"לילה. באזור הכפר כרתיה נתקלה המשאית במחסום אבנים ובערבים שביקשו לעצור את המשאית. ילוביץ' ומילר קפצו מהמשאית וניסו לברוח. כשסכין בידו התגבר בירנברג על המחסום והמשיך בנהיגה. רק כאשר הגיע למשטרת עירק סוידאן (מצודת יואב) הבחין ששני חבריו חסרים. במשטרה היה תורן ערבי, שלא הרשה לו לטלפן לנגבה.  
"המשאית המשיכה לקיבוץ, וכשנודע דבר חסרונם של שני החברים, יצאו כמה חברים למשטרה וביקשו עזרה באיתור הנעדרים. הקצין התורן סירב לצאת בלילה לחיפושים מחשש שכוחותיו ייפגעו. בצר להם עלו על המשאית 14 חברים ויצאו לחפש את הנעדרים, כשהם עושים את דרכם בשדות. סמוך לבית עפא (יד נתן של ימינו) המשאית נתקעה בבוץ, ושישה מהחברים המשיכו בחיפושים ברגל. בראש הטור צעד אבא שלי, משה ליטבק", מספרת מאשקה. "הוא הכיר היטב את השטח. הם קראו בקולי קולות לשני הנעדרים כשלפתע נפתחה עליהם אש. אבי נפצע קשה. הכוח השליך שני רימונים והערבים נסוגו, אבל אבי מת מפצעיו בדרך לנגבה. למחרת הביאו הבריטים את גופות שני הנעדרים לקיבוץ".
מאשקה קרויה על שם אביה, שאותו לא זכתה להכיר מעולם. אחיה הבכור, ארנון, נהרג בשירות מילואים. 64 שנים לאחר מות אביה, כתבה לו מכתב, שממנו נביא כמה שורות:
 
"ואני כל כך רציתי לשמוע את קולך לו פעם אחת,
לראות את פניך ולגעת בך, לחבק אותך,
ושאתה תחבק אותי ותרים אותי אל-על
כמו שהרמת את ארנון, לצחוק איתך,
לרוץ איתך ולקרוא לך אבא,
מילה שלא יצאה מפי מעולם.
כשהייתי ילדה כתבתי לך מכתבים
ושמתי אותם מתחת למצבה שלך.
כאשר באתי, כעבור זמן,
לשים עוד מכתב ולא מצאתי את הקודם,
האמנתי שאתה לקחת אותו וקראת אותו.
לא ידעתי שהגשם והרוח פיזרו את המכתב לכל עבר".
 

פעולת התגמול הראשונה

חמישה ימים אחר כך יצא גדוד 52 של גבעתי לפעולת עונשין בכרתיה. התכנית הייתה לפוצץ שני בתים. הכוח יצא מנגבה בשעה 21:00, הגיע לכפר לקראת חצות והתגלה. בניין אחד פוצץ, והכוח חזר בשלום. זו הייתה פעולת התגמול הראשונה של ההגנה במלחמת העצמאות.
הכפר נכבש ב-18 ביולי 1948 במסגרת מבצע "מוות לפולש".

קרדיטים

כתיבה: יעקב שקולניק
צילומים: יעקב שקולניק ומאשקה ליטבק 
פורסם בתאריך: 21/04/15


תודה לטלילה ליבשיץ, רכזת קהילה של קק"ל בצפון הנגב, למושקו רום ולאילן מאירי על הסיוע בכתיבת הכתבה. בסיור השתתפו גם יוסי צביאלי ויובל נבו  
הוראות התנהגות ובטיחות למטיילים >> מסלולי טיול נוספים בעקבות קרבות מלחמת העצמאות >>
לפני צאתכם למסלול הטיול מומלץ להתעדכן ב"קו ליער", מוקד המידע של קק"ל,
בשינויים הרלוונטיים למסלול 1-800-350-550

תגובה דרך פייסבוק

הוסף תגובה


שלח
שם: שעה: תאריך:
בכתה על מרחב לכיש במלחמת העצמאות בסעיף מנגבה לכרתייה יש מידע לא נכון. נאמר שם שהסולטן הממלוכי קלעון חנה שם ב- 1299 בדרכו לקרב עין ג'לוד. הקרב ליד הגלבוע היה ב 1260 והוא לא היה סולטן. ב-1299 בנו היה סולטן הוא מת קודם. המונגולים נסוגו ב1299 - 1300 ולא היה קרב בכלל. מטעה. בבקשה לתקן. תודה.
דווח על תוכן לא ראוי הוספת תגובה לתגובה זאת
מערכת
12:36
25.10.2017
מאיר, תודה תודה שהסבת את תשומת לבנו לכך. תיקנו את המידע בעמוד המסלול.

דווח על תוכן לא ראוי
האם לדווח על תוכן זה כלא ראוי?

כן
לא
מועדפים 0
#
חפש