שלח

או
להתחברות דרך פייסבוק
עוד לא נרשמת ל-e ירוק? להרשמה

e ירוק - מטיילים עם קקל
התנתק
התחבר
0
מצודת ביריה ביער ביריה
+ מידע חשוב על המסלול
שמור למועדפים
דרגו מסלול זה:
4
צפו בטיול באתר המותאם למובייל
אזור המסלול: צפון,
גליל עליון
עונה מומלצת:
אביב, קיץ, חורף, סתיו
משך המסלול:
1-2 שעות
רמת קושי: קלה
הורדת מפת המסלול
ב-pdf
סוג המסלול
היסטוריה ואמנות
היסטוריה ואמנות
נגיש
נגיש
השנה ימלאו 70 שנה להקמתה של מצודת ביריה, המצודה שהפכה סמל לזכותו של העם העברי להתיישב על אדמתו. יצאנו לשמוע על ביריה של אותם ימים מעזריאל בן דב, ממגיני ביריה וגוש עציון.

ביריה, באנו לשתול ולבנות

+ הצג את כל המידע

קצת היסטוריה – שיחה עם עזריאל בן דב

בשנת 1908 רכש הברון רוטשילד את אדמות ביריה למען איכרי ראש פינה. קבוצת פועלים ערכה ניסיון התיישבות במקום בשנת 1922, אך ללא הצלחה. בעקבות הכישלון עברה אדמת ביריה לחזקת קרן קימת לישראל, ובאותם ימים החלה נטיעת העצים הראשונים ביער.
חלפו שנים. בשלהי מלחמת העולם השנייה, ב-8 בינואר 1945, נשלמה בנייתה של המצודה ביער (יחד עם מצודת ביריה נוסדו מצודות נוספות כגון אלה שברמות נפתלי ובחוקוק). למקום עלו חניכי בני עקיבא שנמנו עם הפלוגה הדתית של הפלמ"ח. אנשי הפלוגה עבדו בשירות קק"ל ועסקו בהכשרת קרקע ובנטיעת יערות ובה בעת סייעו להבריח יהודים מסוריה לארץ ישראל.
היער, המשתרע על פני 20 אלף דונם, מתהדר כיום בתואר יער נטע האדם הגדול בגליל, אבל לפני 70 שנה נראו הדברים אחרת. הגבעות היו חשופות, והבריטים ניסו למנוע את ההתיישבות העברית בביריה, אף על פי שאדמתה הייתה רכוש קק"ל. המאבק העיקש בבריטים שהתנהל בביריה הפך סמל לזכותו של העם היהודי להתיישב על אדמתו.
במושב השיתופי משואות יצחק שבצפון הנגב מתגוררים שושנה ועזריאל בן דב. עזריאל וחבריו לגרעין ה' של בני עקיבא ישבו בביריה כחצי שנה באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות היישוב העברי. יצאנו ללמוד על דיוקנו של עזריאל, שעוסק בימים אלה בכתיבת ספר המתעד את נקודת המבט שלו על ימי ביריה.

עזריאל, ספר לנו מעט מהיכן באת.

"הוריי הגיעו לארץ בשנות ה-20 מלומז'ה שבפולין כחברי גרעין תורה ועבודה. גרעיני התיישבות של דתיים לא היו חיזיון נפוץ באותם ימים. בדרך כלל הם התחילו את מסעם בארץ בעבודה ביקבי כרמל מזרחי, ושם לא עשו להם חיים קלים. הוריי וחלק מחברי הגרעין עברו לירושלים, ושם נולדתי לפני 86 שנה.
"החיים בירושלים היו קשים. המצב הכלכלי היה גרוע. אבל, וזה הדבר החשוב, קיבלתי חינוך ציוני-דתי שכולו אהבת הארץ. בבית שלנו התחילו הדיבורים על הקמת תנועת בני עקיבא. טפטפו לנו כל הזמן כמה חשוב להתיישב על אדמת ארץ ישראל.
"החינוך הזה השפיע על כל אורחות חיינו. כבר כילדים לקחנו חלק פעיל ב'יום הסרט' של קרן קימת לישראל. באותו יום שוטטנו ברחובות ושכנענו עוברים ושבים לתרום לקק"ל. התורמים זכו בסרט שענדנו להם על דש בגדם (במחברת שמורה היטב מראה לנו שושנה בן דב תעודות המעידות כי בימי ההולדת שלה תרמה לקק"ל, למען גאולת ארץ ישראל).
"לסניף בני עקיבא שלנו הגיעו גדולי האומה. הרב ברלין (בר אילן) ורבים אחרים נטעו בנו את תחושת השליחות הציונית ואת החשיבות להיות חלק ממשימת ההתיישבות. הלכנו אחרי המדריך הנערץ שלנו אריה קרול באש ובמים.
"בגיל 14 התגייסנו להגנה. בפגישה הראשונה נקראנו למרתף בית ספר אליאנס. הסבירו לנו את תפקידנו ועד כמה חשוב לשמור על סודות הארגון. נשבענו בתנ"ך ובאקדח פרבלום. אחר כך התחלנו באימונים ואפילו התאמנתי בהשלכת רימון חי. עשינו זאת בנווה יעקב, כדי שרעש הרימונים ייבלע ברעש עבודות המחצבה שפעלה שם.
"מי שביקש ללמוד בבית ספר תיכון באותם ימים, נדרש לשלם שכר לימוד. בגלל המצב הכלכלי הקשה בבית, נאלצתי לצאת לעבודה. למדתי אחר הצהריים בגימנסיית ערב ובשעות הבוקר עבדתי כנער שליח בארכיון קק"ל, בימים שבהם אברהם גרנובסקי (גרנות) כיהן כיושב ראש. העבודה הזו סיפקה לי גאווה רבה. העברתי מכתבים וידיעות לדמויות חשובות ביישוב העברי שעסקו בהתיישבות, וכך נפלה בחלקי הזדמנות נדירה להתוודע אליהם. היכרות זו סייעה לי רבות בהמשך הדרך.
"הימים שלי היו עמוסי פעילות. בבוקר עבדתי בקק"ל, אחר הצהריים למדתי בגימנסיה ואחר כך עוד פעלתי בסניף בני עקיבא והשתתפתי באימוני ההגנה. אלה היו ימים מלאי פעילות ומספקים מאוד. בסוף מלחמת העולם השנייה התחילו להגיע שמועות על מצב היהודים באירופה, והידיעות האלה השפיעו עלינו. בסניף בני עקיבא שלנו חיפשנו, בנות ובנים גם יחד, כל דרך להצטרף לפלמ"ח הדתי.
"זה הרקע ואלה היסודות שבסופו של דבר הביאו אותי לביריה. בבית ובסניף בני עקיבא עודדו אותנו ללכת להתיישבות, ראו בזה שליחות והתגאו בכל מי שפנה לדרך הזאת".

ואיך בסופו של דבר הגעת לביריה?

"החלטנו בסניף בני עקיבא שעלינו להקים קיבוץ ולהגשים את הרעיון הציוני שעליו חונכנו. כך נולד גרעין ה' של בני עקיבא. היינו כ-30-25 חברות וחברים, ביניהם גם שדרנית הרדיו המפורסמת ראומה אלדר. באותם ימים ישבה בביריה המחלקה הדתית של הפלמ"ח. הבריטים, עם אנשי הלגיון הירדני, ישבו אז במשטרת כנען. הם גילו סליק ליד ביריה, החרימו את הנשק, שפטו את חברי הקבוצה שישבה בביריה ושלחו אותם למאסר בכלא עכו.
"הארץ געשה ורעשה. בי"א באדר (מארס 1946) חל מפנה בתולדות ביריה. מועד זה הוא יום העלייה לרגל לתל חי, והשוטרים הבריטים ציפו כמו תמיד לראות אלפי בני נוער משוטטים בגליל. אלא שהפעם כ-700 בני נוער וכ-2,300 חברי קיבוצים מהסביבה בחרו להפתיע. הם יצאו מארבעה מוקדים שונים למבצע "גידם", טיפסו בלילה גשום וסוער לביריה, ובחסות החשיכה בנו במקום צריפים. בעקבות האירועים אישרו לבסוף הבריטים לקבוצה קטנה של צעירים להישאר במקום וליישב את ביריה מחדש.
"משימת היישוב נפלה על הגרעין שלי, גרעין ה' של בני עקיבא. הייתי בסך הכול בן 16 וחצי כשעליתי עם כמה מחבריי ליישב את ביריה, לשמור על הנקודה ולעבוד בשירות קק"ל. היינו בביריה יותר מחצי שנה. בהתחלה גרנו בצריפים, במרחק כמה מאות מטרים מהמצודה. המדריך ה"משוגע" שלנו, אריה קרול, היה מעיר אותנו השכם בבוקר. אחרי התפילה עבדנו בסיקול השטח ובבניית טרסות, כשגם הבנות שותפות למאמץ ולעבודה. שתלנו את השתילים שהיערן טוביה אשבל (לימים מנהל חבל הצפון בקק"ל) סיפק לנו. התנאים היו קשים, טלפון לא היה, והקשר עם היישובים בסביבה נעשה במורס. כשלא היו לנו שתילים לשתול, יצאנו לטיולים בסביבה עד שהכרנו את המקום כאילו נולדנו בו. מפעם לפעם יצאנו לעכו לבקר את האסורים.
"מצרכים נהגנו לקנות בצפת והובלנו אותם לביריה על גב החמור שלנו. לחמור קראנו בווין, על שם השר הבריטי שהוביל את המדיניות למניעת עלייה יהודית חופשית לארץ ישראל. הבריטים באו כל ערב לביריה כדי לוודא שמספר המתיישבים במקום אינו עולה על מה שהוסכם. רק אחרי כמה שבועות אישרו לנו הבריטים לעבור למצודה, ותנאי החיים שלנו השתפרו מאוד".

מדוע עזבתם את ביריה אחרי כחצי שנה?

"נשארנו בביריה עד שמנהיגי הקיבוץ הדתי ומנהיגי בני עקיבא החליטו שהקבוצה שלנו מתאימה להקמת יישוב חדש בארץ. עמדו לפנינו כמה אפשרויות: חיזוק קיבוץ טירת צבי, התיישבות עם קבוצת "עלומים" (מקימי קיבוץ סעד) או הקמת יישוב נוסף בגוש עציון. בחרנו באפשרות השלישית. הבנו שיש חשיבות עצומה לשמור על הדרך המובילה מחברון לירושלים. שם היישוב החדש נקרא עין צורים. התחלנו לבנות טרסות, לייער את האזור ולהכין אותו לנטיעות של עצי פרי. במקומנו עלה לביריה גרעין ו' של בני עקיבא, והוא אייש את המצודה במסירות במהלך מלחמת העצמאות.
"בקרבות מלחמת העצמאות צר הלגיון על גוש עציון וכבש אותו בסופו של דבר. אני זוכר היטב את הערב האחרון שלנו בעין צורים אחרי נפילת כפר עציון והטבח שנערך בו. ערכנו דיון קשה על האפשרויות שעומדות לפנינו. היו כאלה שהציעו לברוח ברגל לירושלים. אני וחברים אחרים התנגדנו. האמנו שבסופו של דבר יהיה הסכם ושנוכל להישאר במקום. הסכם אכן נחתם, אבל הוא קבע שהמגינות והמגינים של הגוש ייכנעו ויילקחו בשבי האויב (כדי שלא להפריד בין הנשים לגברים בתקופת השבי, נערכו נישואים פיקטיביים בין הנשים לגברים). השם שלי, אגב, נשמט בהתחלה מרשימת השבויים. אני בטוח שזה קיצר בכמה שנים את החיים של אימא שלי, שבמשך כמה ימים הייתה שרויה בחרדה אדירה.
"בשבי, באום אל-ג'ימל, פגשנו שבויים מהרובע היהודי בירושלים ומנהריים. הירדנים התייחסו אלינו בהגינות. ניהלנו חיי קהילה, ובתום המלחמה שוחררנו. אמו של ארנון גינת, סייר קק"ל במרחב דרום של קק"ל, נמנתה עם השבויות שהגיעו לאום ג'ימאל. הוא מספר ששמע מאמו שהגברים חששו לגורל הנשים, וכדי שלא יפרידו ביניהם נערכו נישואים פיקטיביים בין הנשים לגברים".

בפרספקטיבה של 70 שנה, מה נתנה לך פרשת ביריה?

"ביריה נתנה לי אפשרות להגשים חלום. היום קשה לתאר מה הייתה ביריה בשביל היישוב העברי. כל הארץ הייתה ביריה. אניית מעפילים נקראה ביריה. כשאמרת למישהו שאתה מביריה, נשאו אותך על כפיים. הורינו התגאו בנו, ואת התחושה הזו אני רוצה להוריש לנכדים ולנינים שלי". 

מצודת ביריה

כיום מצודת ביריה היא אתר מורשת בניהולה של קק"ל. המצודה הפכה למוזיאון המתעד את תולדות המקום. על קיר המצודה, מול הסככה, יש תצוגה של תמונות ותעודות. במרכז החצר, על האדמה, מונחות אבנים היוצרות את סמל בני עקיבא, בדיוק כפי שהיה בימי ההתיישבות במקום. בחדר האוכל המשוחזר מציגים סרטון בן 12 דקות המתעד את תולדות ביריה. אל תחמיצו את התצפית המרהיבה מראש המגדל.
מחוץ למצודה הציבה קק"ל חניון גדול ולצדו מצפור על שם אלי שלו (שלומוביץ), מפעילי המחתרת החלוצית בהונגריה, שפעלה להצלת יהודים במלחמת העולם השנייה. המצפור צופה על עמק החולה, החרמון והגולן. הר קרן נפתלי בולט כקרן מרכס הרי נפתלי. נקודת תצפית נוספת החולשת על מרומי הגליל העליון נמצאת סמוך לכניסה למצודה. שימו לב גם לתא הנהג של משאית בדפורד המוצב בחניון. כלי רכב זה היה בשימוש הצבא הבריטי ומן הסתם השתתף גם בעלילות ביריה.
הביקור באתר ביריה אינו כרוך בתשלום. האתר והיער הוקמו בסיוע ידידי קק"ל בקנדה, בארצות הברית, במקסיקו, בצרפת ובישראל.

במלאת 70 שנה להקמת מצודת ביריה, בואו לקרוא את עדותו של פרופ' יהודה קידר, ממייסדי המקום.

איך מגיעים? 

הדרך הקצרה להגיע למצודה היא מכיוון צפת. מול הכניסה הראשית לצפת (כביש 8900) מתחילה דרך סלולה המובילה ליער. נוסעים בה כ-1.6 ק"מ ופונים ימינה למצודה.

ביקור במצודת ביריה

ימים א'-ה' בשעות 16:00-9:00. הכניסה ללא תשלום. אפשר לתאם מראש ביקור בשעות הערב ובימי שישי. טל' 04-6922433, פקס' 04-6972238. 

מידע על צפרות באזור

אזור ביריה עשיר מאוד בציפורים, בעיקר בעונת החורף. זהו אחד המקומות הידועים בישראל לצפייה במלכילון האורנים, ציפור זעירה ותזזיתית המבלה אצלנו את החורף. במטעי הבוטנה באזור נוהגים "לחרוף" גיבתונים צהובים וגם פרטים בודדים של הגיבתון לבן-הכיפה הנדיר. לפורטל הצפרות של קק"ל דווחו עד היום כ-180 מיני ציפורים מאזור זה.

קרדיטים

כתיבה: יעקב שקולניק
צילומים: אברהם מלבסקי; שטרנברג; אלבטרוס; ארכיון הצילומים קק"ל; באדיבות עזריאל ושושנה בן דב
מפה: קק"ל מרחב צפון - קהילה ויער; נגה מזרחי, נגה עיצוב גרפי
פורסם בתאריך: 21/1/2015

תודה לעמיחי אביעד, יו"ר עמותת ביריה, ולטלילה ליבשיץ, מנהלת קהילה ויער בצפון הנגב, על עזרתם בהכנת הכתבה

הוראות התנהגות ובטיחות למטיילים >> מסלולים מומלצים ביער ביריה ומידע חשוב למטייל באזור >>
לפני צאתכם למסלול הטיול מומלץ להתעדכן ב"קו ליער", מוקד המידע של קק"ל,
בשינויים הרלוונטיים למסלול 1-800-350-550

תגובה דרך פייסבוק

הוסף תגובה


שלח
האם לדווח על תוכן זה כלא ראוי?

כן
לא
מועדפים 0
#
חפש