נחנה את הרכב ברחבת החנייה. נתחיל את הסיור בגני הזיכרון המטופחים, שם גם נמצאת אחוזת הקבר של הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד הידוע גם בכינויו "הנדיב הידוע" ואשתו אדלאיד, שנטמנו במקום בשנת 1954.
שער ברזל שמעליו מתנוסס סמל המגן האדום של משפחת רוטשילד יקדם את פני המטיילים. סמל המשפחה הוענק לה על ידי קיסר אוסטריה. השם "רוטשילד" בגרמנית, פירושו רוט=אדום, שילד=שלט. במרכז המגן נראית יד המחזיקה חמישה חצים - חמשת בניו של רוטשילד. בעת ביקורו הרביעי בארץ ישראל, בחודש פברואר 1914, רמז הברון כי בבוא יומו ברצונו להיקבר בסלעי הכרמל. בשנת 1936, כשנתיים לאחר מותו, החליט בנו, ג'יימס, לממש את צוואת אביו. האדריכל אוריאל שילר נבחר לעצב את אחוזת הקבר של בני הזוג ואדריכל הגנים שלמה אורן (ויינברג) תכנן את גני הזיכרון. הפסלים בגן הם מעשי ידיהם של רודה וישראל טראוב.
גני הזיכרון משתרעים על פני 70 דונם, והם משלבים מספר סגנונות אדריכליים: גן אנגלי, צרפתי ומזרחי, עשירים בצמחי תבלין ממבחר הצומח באזור. השביל הראשי מוביל אל גן הוורדים, בו נמצא שעון שמש, גן דקלים, גן ריחות וגן מפלי המים, ואל מערת קברם של בני הזוג. בחורשת עצי אורן יש חניון קטן לפיקניק. במרכז הגנים נמצאת מערת הקבר. המערה חצובה בסלע, ויורדים אליה דרך מחילה קצרה (בשבתות וחגים המערה סגורה!).
בגן מספר פינות חמד: גן המפלים – בראשו מפת הארץ ועליה מסומנים היישובים שבהם פעל הברון רוטשילד. גן הוורדים – שיחי ורדים מרהיבים סביב חמש בריכות מים ובריכה מרכזית, המסמלים את אבי השושלת רוטשילד, מאיר אנשל, וחמשת בניו. גן הדקלים – ובו מיני דקלים יפים מכל רחבי העולם, וגן צמחי בושם ותבלין. מקברם של הרוטשילדים נשוב בחזרה אל תחנת המידע ונצא לטייל ברגל בנתיב "שביל המעיין" (סימון כחול).
תחילה נבקר במחצבת גיר קדומה (נקודה מס' 1 במפה). בגלגוליו הקדומים של רכס רמת הנדיב היו באזור מחצבות גיר רבות שרובן כוסו עם השנים בעפר וצמחייה. במהלך חפירות ארכיאולוגיות שנעשו במקום בשנת 1989 נחשפה מחצבה זו. מהחפירות במקום נמצא כי המחצבה התגלתה כרדודה, משום שעובי שכבת הגיר בה לא עלה על שישה מטרים, לפיכך החוצבים הקדומים התאכזבו, ונטשו את המקום. בקירות המחצבה שנותרה ניתן להבחין בסימני החציבה שהותירו אזמלי החוצבים.
נמשיך בשביל המתעקל לכיוון דרום ונחלוף על פני צמחייה סבוכה שבה בולטים שיחי אלת המסטיק, בר זית בינוני ומשוכות הצבר – עדות למקום של יישוב קדום. אנו נעשה דרכנו אל שרידיו המקומרים של בית חורי (נקודה מס' 2 במפה).
שרידי המבנה מהמאה ה-18 (1880) שימש בית חווה של משפחת אל-חורי. הוא היה בנוי משורת חדרים שהקיפו חצר פנימית. רוב אבני הבניין נלקחו מהווילה הכפרית הקדומה שבחורבת עקב. בני משפחת חורי היו נוצרים, אך הם בנו למען אריסיהם המוסלמים מסגד – האולם הגדול שבולט בצדו הדרומי של בית החווה. בשנת 1913 רכשה "החברה להתיישבות יהודית" (יק"א) את חוות חורי בשמו של הברון בנימין (אדמונד) דה-רוטשילד. החווה והאדמות שמסביבה מהוות את רמת הנדיב של ימינו.
בין השנים 1919 ל-1923 התיישבו במקום שלוש קבוצות של חלוצים. למרות ההתלהבות החלוצית, לא עמדו חברי הקבוצות בתנאי המחייה הקשים ונטשו את המקום. בבית החווה נותרו שרידים המעידים על חיי קבוצות החלוצים, כמו למשל רצפת חדר האוכל באולם הגדול ותנור הלבנים המפויח שנראה עדיין במטבח. ההתיישבות היהודית באזור התחדשה בשנת 1939 כאשר קבוצת בית"ר ייסדה בגבעה סמוכה את תל צור החדשה - תגובה ל"מרד הערבי" שהתחולל בשנים 1936 עד 1939.
בהמשך דרכנו נחשפות שכבה אחר שכבה קורות ההתיישבות באזור. אנו נפגוש בשרידי חורבת עלק ובמכלול ארכיאולוגי, חלקו מתקופתו של המלך הורדוס (נקודה מס' 3 במפה). בשנת 1849 נבנה במקום כפר זעיר בשם אום אל-עלק. שם הכפר נגזר כנראה מהעלוקות (עלק בערבית) שחיו במימיו של המעיין הסמוך, או אולי משמו הערבי של שיח הפטל הצומח במעיין (בערבית: עולק). שרידיו של הכפר נחשפו במהלך חפירה ארכיאולוגית של המתחם ההרודיאני.
המכלול הארכיאולוגי כולל גם את אזור המעיין ובו הנקבה, בית המרחץ, בריכה ואמת מים. ליד המעיין התגלו גם מתקנים חקלאיים - קולומבריום (בלטינית: שובך יונים) ובית בד.
מכאן נמשיך ללכת במורד ההר אל הפירים החצובים של נקבת עין צור והקולומבריום (נקודה מס' 4). בנקבת עין צור חצובים בסלע שלושה פירים אנכיים במרווחים של 11 מטרים זה מזה, שנחצבו כדי לאוורר ולהחדיר אור לנקבה, וכדי לסייע לעבודות התחזוקה. מטעמי בטיחות, מכוסים הפירים בשכבות ברזל. הקולומבריום נבנה כמגדל עגול שקוטרו 9.2 מטרים וגובהו, ככל הנראה, היה בין 8 ל-10 מטרים. היונים נכנסו למגדל דרך פתחים בחלקו העליון וקיננו בגומחות הפנימיות. היונים נמצאו שימושיות מאוד, לתושבי הארמון והכפר. הפרשותיהן זיבלו את השדות, בשרן נאכל והשתמשו בהן לצרכי פולחן.
נתיבה המפותל של נקבת עין צור עוקב אחר סדק טבעי לאורך של 47 מטרים. המעיין נובע בקו שבין שכבת סלע הגיר הקשה והשבירה לבין שכבת סלע הטוף הרך שמתחתיה. הכניסה למעיין אפשרית רק עד הפיר הראשון. חלקה הפנימי של הנקבה ניזוק בשיטפון עז שפקד את המקום בחורף 2001 ומאז אין המקום בטוח לטיול ובשל כך – נסגר באמצעות שער ברזל.
גולת הכותרת של המתחם ההרודיאני הוא בית המרחץ ששימש את בעלי המקום ואורחיהם. המבנה המלבני היה מחולק לארבעה חדרים, הערוכים בטור. מהכניסה ירדו הרוחצים דרך שבע מדרגות אל חדר המלתחה (אפודיטריום). בפינת חדר זה היה אמבט מים קרים (פריג'ידריום). לאחר הטבילה באמבט פנו הרוחצים אל חדר הביניים (טֶפידריום), ומשם אל החדר החם (קלדריום).
בקירות החדר החם נבנו שתי גומחות: בגומחה המלבנית אמבט מים חמים; בגומחה שצורתה חצי עיגול כיור למים קרים. רצפת הפסיפס הלבנה של החדר החם מונחת על שכבה עבה של טיח ומעל אריחי חרס הנתמכים בעמודוני אבן. מתא הכבשן (פרפורניום) זרם אוויר חם בין העמודונים לתוך מערכת צינורות חרס צמודים לקירות, שחיממו את חלל החדר. מעל הכבשן הועמד דוד ברונזה ובו מים לרחצה. סימני האפר והפיח שנותרו על קירות הכבשן מעידים על האש שבערה בו. מתא הכבשן עצמו שרדו רק קירות. מול הכבשן, בקיר הדרומי של בית המרחץ, נמצאו שרידיו של פתח שנועד ככל הנראה לאפשר החדרת אוויר לכבשן, באמצעות מפוח. מטבעות מאמצע המאה ה-1 לספירה שנמצאו בתעלות הניקוז, מעידות על התקופה האחרונה שבה נעשה ככל הנראה שימוש בבית המרחץ.
מכאן נמשיך אל ערוגות השלחין המשוחזרות (נקודה מס' 7) בשביל היורד במדרגות הברזל. מתחם עין צור מייצג חקלאות שלחין טיפוסית. מי המעיין הוזרמו לבריכת האגירה הגדולה, וממנה, בתעלות, אל מדרגות הטרסות החקלאיות ושטחי העיבוד. בצדו הימני של השביל נראה את עצי שיטת המשוכות. בשלהי המאה ה-19 הפיקו ראשוני בנימינה בושם מפרחי השיטים.
בהמשך השביל צומח עץ ערף. פירותיו שימשו בעבר ליצירת דבק ללכידת ציפורים מזיקות לחקלאות. לאחר העיקול, סמוך לקבוצת עצי תאנה, השביל מתפצל: היישר לפנים – המשך שביל המעיין. נמשיך בשביל ונחצה את הפלג על גשרון עץ, מעל לבתי הגידול הלחים (נקודה מס' 8). בשולי הבריכה ניתן להבחין בסימני פעילות של חזירי בר ושל בעלי חיים אחרים. לאורך הפלג ובגדות הבריכות מתפתח בית גידול לח ובו צמחייה ובעלי חיים זעירים הקשורים לסביבה מימית. בעבר התקיימו בארץ בתי גידול לחים רבים, ובעלי חיים מקבוצת הדו-חיים ניצלו אותם לרבייה.
ייבוש הביצות, ניצול מקורות המים והרס רוב הבריכות העונתיות בישראל, הפכו את בתי הגידול הלחים לנדירים. עין צור וסביבותיו הוא, אפוא, אתר חשוב להמשך קיומם של דו-חיים באזור. השביל עולה לאורך הפלג וחוזר אל אזור המעיין. לצד השביל נבחין בבריכה חצי עגולה, שנבנתה כחלק מפיתוח האזור.
מכאן נמשיך בשביל במדרגות האבן ונגיע אל אלון התבור הגדול (תחנה מס' 9). עצי אלון התבור מתנשאים לגובה של 20 מטרים ועשויים לחיות מאות שנים. מנקודת תצפית זו ניתן לצפות בסביבה: לפנים, ממזרח, פרושה בקעת הנדיב, מעובדת ברובה בגפנים. לפני הבקעה עובר כביש בנימינה – זכרון יעקב (מס' 652).
משני עברי הכביש משתרע אזור התעשייה של בנימינה. באופק נראה הר אמיר שבצפון השומרון עם היישובים אום אל-פחם, מי עמי, קציר וערערה. בבוסתן ניצבת פרגולה שתחתיה אפשר לשבת ולהשקיף על המדרגות החקלאיות הנטועות עצי פרי, דוגמת זית, רימון, אשכולית, אתרוג, אגוז, תות, תפוז ולימון. כ-15 מטרים מעבר לאלון התבור, מימין לשביל, מתחת לעץ חרוב גדול, נמצאים שרידי בית בד קדום. בית הבד מהווה עדות נוספת לטיבו החקלאי של המתחם ההרודיאני. יש להניח שכרמי זיתים גדולים צמחו במדרונות הסובבים את הארמון ומהם הפיקו שמן זית.
כ-40 מטרים אחרי בית הבד נגיע לצומת שבילים. שמאלה לשביל האחוזה ולשביל המצוק; היישר לפנים - המשך שביל המעיין. השביל מעפיל אל עץ אלה ארצישראלית (תחנה מס' 10). האלה הארצישראלית היא נציגה בולטת של החורש הים-תיכוני. בסתיו משירה האלה הארצישראלית את עליה, לאחר שצבעה אותם בצבעי שלכת אדומה. צבע סמוק מאוד מאפיין גם את הלבלוב האביבי. אנו נמשיך בשביל העולה, ונגיע אל שלושה אורנים (תחנה מס' 11). הספסל שבצל עצי האורן הגדולים הוא מקום טוב למנוחה קלה, לפני סוף המסלול. שלושת האורנים הגדולים ניטעו, ככל הנראה, בתקופת המנדט הבריטי. השביל חוצה דרך עפר ופונה ימינה, חזרה לחניון, מרכז המידע ומבוא השבילים (נקודה מס' 1).