עתה אנו מטפסים במדרון של רכס ירוחם. לקראת סוף המעלה השביל מטפס לראשה של גבעה חרוטית, המציינת את הנקודה הגבוהה ביותר במסלולנו (652 מ'). העפלנו בערך 150 מ' מערוץ נחל רביבים.
רכס ירוחם הוא אחד מחמישה רכסים מקבילים, שכיוונם הוא צפון-מזרח – דרום-מערב. רכסים, שהם קמרים גיאולוגיים, בנויים בעיקר סלעי גיר ודולומיט קשים, סלעים שיוצרים נוף של מדרגות סלע. בין הקמרים מפרידים קערים, הנראים בנוף כעמקים ארוכים. מראש הגבעה אפשר לראות את ירוחם ודימונה בנויות בקערים והרחק בצפון את באר שבע.
מכאן הטיול מתנהל במורד. השביל עובר בדרך עפר רחבה. שימו לב לא להמשיך בדרך יותר מדי, שכן אחרי כ-300 מ' יש לעזוב את הדרך ולפנות ימינה בעקבות השביל המסומן כחול, היורד בשלוחה מתונה לעבר פארק יצחק נבון ירוחם.
בדרך נעבור בין גלי אבנים רבים. הארכיאולוגים העניקו למקום את השם "אתר הר ירוחם" והם מייחסים אותו לתקופת הברונזה התיכונה I (2200-2000 לפנה"ס), תקופה שבה הנגב ידע גל התיישבות נרחב. בחפירות נחשפו כאן שרידים של עשרות מבנים ורגמים (טומולי) הפזורים על פני שטח של כחמישה קמ"ר. תקרות חדרי המגורים נתמכו בעמודי אבן, וסלע האם שימש כרצפה.
תושבי היישוב היו כנראה נוודים למחצה. הם התפרנסו בעיקר מציד וממרעה, וייתכן שבבקעת ירוחם, העשירה במי תהום גבוהים, עסקו גם בחקלאות עונתית.
תושבים אלה הם שבנו את הרגמים, שאינם אלא אתרי קבורה. הרגמים בנויים ממעגל חיצוני של אבנים גדולות שהקיפו תא קבורה. תא הקבורה, שבו הונחה גופת המת, כוסה בלוחות אבן ועליו ערמו אבנים קטנות.
מאתר הרגמים השביל יורד לפארק יצחק נבון ירוחם ומעניק מבט נפלא על האגם והיער שמסביבו. בדרך אנו פוגשים את קצהו של השביל המסומן שחור שראינו בראשית הדרך. מי שהגיע ברכב אחד, יכול לחזור בשביל הזה לנקודת המוצא.