על חשיבותה של עזקה מעידים האזכורים על אודותיה במקרא וגם בכתבים היסטוריים. התנ"ך מספר שיהושע רדף את מלכי האמורי עד עזקה ובדרך ניחתה על הנרדפים מכת ברד איומה (יהושע י, יא). בעזקה התכנסו הפלשתים מול בני ישראל במערכה שהולידה את הקרב בין דוד לגוליית (שמואל א', יז).
בשנת 701 לפנה"ס כבש סנחריב האשורי את עזקה. בלוח חומר שנמצא בארמונו הוא מתאר במילים נרגשות את האתגר שעמד בפניו: "...בעזרת הכוח של האל אשור, אדוני, את המחוז של חזקיהו מיהודה... העיר עזקה, מבצרו, אשר בין גבולי ובין ארץ יהודה, אשר כמו קן נשרים שוכנת על גבי רכס הר כמו פגיונות ברזל ללא ספור נישאים מגדליה לשמים חומותיה בצורות ומתחרות (בגובהן) בהרים הנישאים... צרתי על העיר בסוללות עפר כבושות, באילי-מצור חזקים מוגשים, בהסתערות חיל-רגלים גיבורי... את העיר עזקה הקפתי ולכדתי, שללם שללתי, הרסתי, החרבתי ושרפתי באש...".
דרמה גדולה נוספת התרגשה על עזקה בעת הכיבוש הבבלי (588-586 לפנה"ס). כתובת שנכתבה על חרס והתגלתה בחפירות תל לכיש מגלה טפח ממנה. הכתובת היא הודעה ששיגר אדם בשם יָאוש, כנראה מפקד באחת המצודות של יהודה, אל אדם בשם הושעיהו. המכתב מסתיים במשפט: "וידע כי אל משואות לכיש נחנו שומרים ככל האותות אשר נתן אדוני, כי לא נראה את עזקה".
מעניין שספר ירמיהו מעניק גם הוא תמונת מצב זהה על אחד מרגעי המלחמה: "וחיל מלך-בבל נלחמים על ירושלים, ועל כל ערי יהודה הנותרות: אל לכיש ואל עזקה, כי הנה נשארו בערי יהודה, ערי מבצר" (ירמיהו לד, ז). הסוף ידוע. נבוכדנאצר כבש את יהודה והחריב את בית המקדש בירושלים. עזקה נושבה מחדש בימי שיבת ציון כפי שמעיד ספר נחמיה (נחמיה יא, ל).
השם עזקה אינו מופיע במקורות ההיסטוריים באלף השני לפנה"ס, אף שלידי החוקרים הגיעו רשימות מפורטות של יישובים מארץ ישראל של תקופה זו. ייתכן שהמקום נקרא אז בשם אחר והחוקרים לא הצליחו לשייכו ליישוב שהתקיים בעזקה באותם ימים.