מעט מדרום לכניסה לנטע מתנוססת ממזרח לכביש גבעה חשופה, מהזן שאינו מותיר את רישומו על הנוסע התמים בכביש. זהו תל בית מירסים, אתר ארכיאולוגי חשוב שדי באזכור שמו כדי להרטיט את ליבו של כל חובב ארכיאולוגיה בישראל. סוללי כביש 358 נאלצו לאגף את התל כדי שלא לפגוע בו.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 חפר במקום הארכיאולוג ויליאם אולברייט. על פי ממצאיו המקום נושב לראשונה בשלהי התקופה הכנענית הקדומה (מאה 22 לפנה"ס). בתקופה הכנענית התיכונה II (1750­-1550 לפנה"ס) היה כאן יישוב גדול שהוקף בסוללה אדירה ובחומה.
בתקופה הישראלית הקדומה הוקפה העיר בחומת סוגרים, אך החומה לא עמדה בפני צבאו של המלך האשורי סנחריב (701 לפנה"ס). בחפירות התגלו ממצאים מעניינים רבים ובהם שתי טביעות חותם שנושאות את הכיתוב "לאליקים נער יוכן". לדעת החופר הכיתובים מזכירים את אליקים, פקידו של המלך הגולה יהויכין ושומר נכסיו ביהודה.
מה היה שם העיר ששכנה כאן בתקופת המקרא? לחוקרים אין עדיין תשובה בדוקה לשאלה הזו.

הגבעה שמדרום לתל בית מירסים מכוסה ברובה ביער נטע אדם. על המדרונות נטועים בעיקר אורנים וברושים, אבל למרגלות הגבעה, בינה לבין שדה החיטה הגובל בכביש, ניטעו גם עצי שיזף מצוי ושיטה. ביולי 2018 הציבו כאן אנשי קק"ל שבעה שולחנות פיקניק ויצרו חניון נחמד. בינתיים אין עוד דרך רכב רשמית לחניון, אבל אפשר להגיע אליו ברגל, מרחק כמה דקות הליכה מכביש 358.
הגבעה הנטועה היא חלק מיער מורן, המשתרע על פני כ-2,736 דונם. היער, שקק"ל החלה בנטיעתו בשנת 1983, פזור על פני גבעות אחדות באזור. אחת מהן קרויה גבעת מורן וממנה נגזר שמו של היער. בחורף האזור מתכסה בפריחה מרהיבה ובכללה מרבדי כלניות.
בחורף 2018 נערכו בגבעה חפירות ארכיאולוגיות מטעם רשות העתיקות בשיתוף קק"ל. החפירות במקום נערכו בראשותו של סער גנור – ארכיאולוג מחוז אשקלון והנגב המערבי ברשות. בחפירות נחשפו ושומרו באופן חלקי שרידי חווה מימי בית ראשון, כנראה חלק מהעורף החקלאי של היישוב שהתקיים בתל בית מירסים. השם מרשם נגזר משמו הערבי של התל הסמוך.
טלילה ליבשיץ – רכזת קהילה ויער של קק"ל בצפון הנגב – התוותה שביל הליכה קצר העובר בין אתרי החורבה ואף דאגה לשלטי מידע המוצבים בשטח. לפניכם מידע קצר על האתרים שבמקום.

על פי ממצאי החפירות, בית החווה פעל בשלהי תקופת הברזל (סוף המאה ה-7, ראשית המאה ה-6 לפנה"ס). בית החווה הוא מבנה מטיפוס ארבעה מרחבים, סוג מבנה מגורים שהיה נפוץ מאוד בתקופת הברזל בממלכות ישראל ויהודה. בית ארבעה מרחבים בנוי שלושה מרחבים אורכיים, זה בצד זה, וחדר רוחבי שנבנה בניצב להם. עמודי אבן גדולים הנראים באתר מפרידים את חללי האורך זה מזה. בדרך כלל החדר הרביעי עשוי חלל אחד, אך במקרה שלנו מחלק אותו קיר לשניים.
מידות המבנה 13X14 מ'. קירותיו נבנו אבנים גדולות בבנייה יבשה, ללא חומר מליטה, היישר על סלע האם. שתי מדרגות באגפו הצפוני של המבנה נותרו מגרם מדרגות שהוביל לקומה שנייה.
השרידים שנמצאו מעידים על אורח החיים שהתנהל כאן. החדר האורכי המערבי זכה לריצוף אבן. בפינתו נבנה מתקן מוגבה ששימש שוקת או אבוס. חלק מהטיח המקורי שציפה את פנים השוקת השתמר. ממצא אחר, ממגורה חצי עגולה לאיסום תוצרת חקלאית, נחשף בפינה הדרומית-מערבית של חדר הרוחב.
בחפירות האתר נמצאו אלפי שברי כלי חרס ואבן ובהם סירי בישול, קנקני אגירה, קערות, נרות ואבני שחיקה. ממצא מעניין במיוחד הוא צלמית סוס. צלמיות כאלה היו נפוצות בשלהי ימי הבית הראשון כחפץ פולחני. בית החווה נהרס כנראה על ידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, יחד עם יהודה כולה.

מתקן זה, שקערורית חצובה בסלע, שימש למיצוי נוזל של תוצרת חקלאית. הפרי נסחט על משטח הסלע, והנוזל ניגר אל בור שיקוע ובהמשך אל בור איגום עגול. ייתכן שזו גת קטנה לסחיטת ענבים לשם הפיכת התירוש הסחוט ליין.

בורות המים חצובים במשטח סלע לבן. אחד מהם לפחות שימש בדורות האחרונים, כפי שמעיד הקירוי החלקי שנעשה בו. הבור מתמלא מים גם בימינו והוא משמש את רועי הסביבה. קק"ל התקינה סבכה החוסמת את פי הבור כדי למנוע נפילה של מטיילים לתוכו. הסבכה נעולה במנעול, והמפתח נמצא אצל רועי העדרים בסביבה, המשתמשים בבור ממש כמו בימי קדם.
אנא, אל תשליכו לכלוך לבורות.