חניון מזרחי-טפחות
החניון הגדול והמרווח בצל עצי אורן משמש נקודת מוצא למסלול. כדאי להחנות את הרכב ברחבת החניה שממזרח לחניון ולצעוד כמה צעדים צפונה כדי למצוא את מפת שביל הבריחה ואת הכניסה לשביל בקצה הצפוני-מזרחי של החניון. צעידה של כ-100 מ' בחורש ששולטים בו אלון מצוי ואלת המסטיק מביאה אותנו אל התחנה הראשונה – פינת הבריחה.
פינת הבריחה
בצל עץ אורן יצרה קק"ל רחבה קטנה מרוצפת וסביבה מעגל של ספסלי אבן. שלט מספר בקצרה על ניצולי השואה שיצאו מהמחנות, מהיערות וממקומות המסתור וסייעו זה לזה כמיטב יכולתם. תחילה ניסו לסייע חיילי הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי שפגשו את הניצולים; ומאוחר יותר קיבל על עצמו המוסד לעלייה ב' של ההגנה לסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל למרות האיסור של שלטונות המנדט הבריטי. שליחי המוסד טוו רשת של נתיבים ומחנות מעבר על פני אירופה כולה, ובמעשיהם הפכה תנועת "הבריחה" לאחד הגורמים החשובים במפעל העלייה לארץ ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל.
פינת השליחים מארץ ישראל
בהמשך השביל, לאחר כ-100 מ', נמצאת פינה נוספת – רחבה בצורת חצי עיגול בצל עץ אלון מצוי בעל ממדים צנועים יחסית. בדרך צומחים בני השיח לוטם מרווני ומרווה משולשת, הפורחים באביב בפריחה נאה – לוטם מרווני בלבן והמרווה המשולשת בוורוד עדין. המרווה אמנם משמשת צמח תבלין, אך היא צמח מוגן ואין לקוטפו.
הפינה מספרת על התפקיד שמילאו השליחים בתחנות הבריחה. אלה היו האנשים שטיפלו בְּארגון המפעל האדיר הזה: הסעות מעיר לעיר ומארץ לארץ; חציית מעברי גבול, לא פעם בעזרת שוחד ותעודות שזויפו במעבדות הארגון; הברחת גבולות ברגל בקור ובשלג; ארגון מחנות מעבר וטיפול בשוהים בהם בדרכם אל נמלי הים.
פינת הילדים
פינת הילדים נמצאת במרחק של כ-150 מ' מפינת השליחים. השואה הותירה אלפי ילדים יתומים, שניצלו לאחר שנים של סבל נורא וחיים של פחד מתמיד. הילדים האלה התמודדו עם בדידות, רעב, קור ומחלות, ובסיום המלחמה נותרו חסרי משפחה ובלי בית לחזור אליו.
הצלת הילדים חייבה פעולה מהירה. בסיוע תרומות של יהודי ארצות הברית ובעיקר ארגון הג'וינט, חולצו ונפדו ילדים ממשפחות נוצריות, ממנזרים וממקומות מסתור והובאו לבתי ילדים שהוקמו בשטחים שהיו בידי בעלות הברית. בבתים אלה זכו הילדים לטיפול רפואי ונפשי, השלמת לימודים שנזנחו והקניית הרגלים שסייעו להם לשוב אל "ארץ החיים".
פינת נתיבי הבריחה
עד עכשיו השביל התנהל במורד. מפינת הילדים השביל עולה מעט ומגיע לאחר כ-300 מ' לשלט המתאר במפה את נתיבי הבריחה. אנשי היישוב בארץ, ששירתו בבריגדה היהודית ובגדוד התובלה ופעלו במאבק נגד הנאצים במסגרת הצבא הבריטי, ארגנו כלי רכב צבאיים להסעת הפליטים ועזרו בטיפול בשוכני המחנות ובהפעלת תוכניות הכשרה מקצועיות לצורך שיקומם. עם תום המלחמה בחרו רבים מאנשי הבריגדה להישאר זמן-מה באירופה ולהמשיך לפעול למען הבריחה.
מחנות העקורים
מעט לפני חניון מזרחי-טפחות נמצאת הפינה האחרונה בשביל הבריחה. גרם מדרגות יורד כאן לרחבה קטנה מצפון לדרך הנוף בנקודה הצופה על מישור חוף הכרמל והים.
הפינה מוקדשת לחיים במחנות העקורים, מחנות שהקימו בעלות הברית באזורים שבהם שלטו בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. דייריהם הראשונים היו ניצולי מחנות הריכוז ששוחררו בידי בעלות הברית. מאוחר יותר הגיעו בנתיבי הבריחה יהודים רבים נוספים. במחנות העקורים עברו כרבע מיליון יהודים.
התנאים במחנות היו קשים, בייחוד בהתחלה, מה גם שהניצולים מצאו עצמם שוב מאחורי גדרות תיל, סובלים ממחסור במזון, בביגוד ובתרופות. חרף זאת הצליחו הניצולים בסיוע אנשי הבריחה לארגן לעצמם חיי קהילה ולקיים פעילות חברתית, תרבותית וחינוכית. הניצולים הקימו להקות בידור, פרסמו עיתונים ואף תיעדו את קורותיהם.
בשל פעילות תנועת הבריחה נעו רבבות יהודים ללא בית ברחבי אירופה ויצרו בעיה בינלאומית, שערערה מבחינה מעשית ומוסרית את תוקפה של מדיניות "הספר הלבן" הבריטי, שהגביל את כניסת היהודים לארץ ישראל. המצב הזה בשילוב פעילות ההעפלה תרם להחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ למדינה ערבית ולמדינה יהודית.