איך מגיעים לגבעה 314?

בין צומת נחשון לצומת לטרון (כביש מס' 3) וסמוך לקיבוץ נחשון פונים דרומה לעבר היישוב נווה שלום (הבאים מכיוון לטרון יפנו ימינה במחלף המוביל לנווה שלום. הדרך חולפת על פני היישוב ומגיעה לאחר כ-2.5 ק"מ לשלט הגדול שהציבה קק"ל בכניסה ליער אשתאול. מדרום לשלט (מימין) נמצא משלט גבעה 314. כדאי להמשיך עוד כ-250 מ' ולחנות לצד החניון המוקדש לזכרו של אייבי נתן ואחר כך לשוב ברגל לגבעה 314.

איך מגיעים למנזר לטרון?

בין מחלף לטרון לצומת חטיבה 7 (מפגש כביש 3 עם כביש 424, ליד תחנת הדלק) פונים דרומה על פי השילוט המכוון למנזר.

גבעה 314 היא מסוג הגבעות שברגע הראשון קשה להרגיש בקיומן, אך ברגע שמגיעים לראשן מבינים מיד את ערכן. הגבעה חולשת היטב על קטע הכביש שבין לטרון לצומת נחשון. במלחמת העצמאות נודעה לקטע הכביש הזה חשיבות אסטרטגית במערכה על ירושלים ובקרבות לטרון, כפי שמעידים השלטים הפזורים על פני הגבעה ומספרים את סיפור הקרבות ההם. מצפון – מעל גגות נווה שלום – נראים היטב הגבעה של מבצר לטרון ואזור המנזר למרגלותיה, שאליו נגיע בסוף המסלול.
גבעה 314 מילאה תפקיד חשוב במהלך מבצע בן נון א' (ליל 25-24 במאי 1948). במבצע זה ניסו כוחות חטיבה 7 הצעירה וגדוד 32 לפרוץ את גזרת לטרון, שהייתה בשליטת הלגיון הירדני. הכוח ספג אש עזה. מפקד פלוגה א' של גדוד 32, רם רון, נסוג לגבעה 314 והתבצר בה כדי לעמוד בפני התקפות הלגיון ולחפות בתוך כך על נסיגת פלוגה ב' של הגדוד. במבצע בן נון א' נהרגו יותר מ-70 מלוחמי הכוח התוקף.
גם מאוחר יותר במהלך המלחמה נועד לגבעה תפקיד חשוב, שכן היא חצצה בין לטרון הירדנית לדרך בורמה, ששימשה עורק החיים של ירושלים הנצורה. לאחר המלחמה נותרה גבעה 314 בידי מדינת ישראל ושימשה עמדה קדמית של צה"ל, שאבטחה את קו שביתת הנשק בין ישראל לירדן. כיום נותרו בה שרידי שוחות, שיחי אלת המסטיק ואשחר ארצישראלי ועץ חרוב בולט.

מגבעה 314 צועדים מזרחה כ-300 מ' בדרך העפר המסומנת שחור לחלקה יפה של יער אשתאול, המציינת את קצה היער. בחלקה זו נמצא חניון לזכרו של פעיל השלום המפורסם אייבי נתן (1927­-2008) שעלה לארץ מהודו והתנדב במלחמת העצמאות לשרת כטייס בחיל האוויר הישראלי. אייבי נתן טס פעמיים במטוסו הפרטי למצרים (28 בפברואר 1966, 28 ביולי 1967) ובפיו מסר של שלום, אך גורש. הוא ערך מסע שלום בתחנת הרדיו הפרטית שלו, "קול השלום", ששידרה מספינה שעגנה מול חופי תל אביב.
בחניון אנו פוגשים את שביל ישראל ויורדים בו לעבר נחל נחשון. השביל עובר בדרך עפר המלווה את קצה יער אשתאול המשתרע על פני כ-12 אלף דונם, מדרום לכביש תל אביב-ירושלים. היער נטוע במדרונות של גבעות קירטון נמוכות, המתנשאות לרום של עד כ-350 מ' מעל פני הים. כביש שער הגיא–צומת שמשון (כביש 38) גובל ביער ממזרח.
קק"ל טיפחה את יער אשתאול, הכשירה בו דרכי נוף מסומנות לכלי רכב פרטיים ושילטה את אתריו המרכזיים. בצד דרכי היער פזורים חניונים רבים לפיקניק.

נלווה את שביל ישראל היורד בדרך עפר ומלווה את פאתי יער אשתאול. לאחר כ-400 מ' נגלה שער משמאל לדרך. זוהי הכניסה לבית העלמין של נווה שלום. אפשר להתרגע כאן על אחד הספסלים הצופים לנוף או לצעוד בשביל המגיע לאחר כ-200 מ' למבנה עגול ולבן – בית דומיה – מקום שבו אפשר לשבת על מחצלת, להתבונן בנוף הנגלה מהחלון הרחב ולתפוס שלווה.
נווה שלום נוסד בשנת 1969 במטרה לקדם את הדו-קיום בין יהודים לערבים. בכפר מתגוררים יחד יהודים וערבים ובהם מוסלמים ונוצרים. הקמת היישוב היה התגשמות חזונו של הנזיר הדומיניקני ברונו הוסאר, יהודי יליד מצרים. על מצבתו חקוקים מגן דוד וצלב.

שביל ישראל יורד לערוץ הרדוד של נחל נחשון, הניכר בחורף בפלג זורם קטן ובגבעולים הגבוהים של עבקנה שכיח, המעטרים את מקום המעבר. בכתפי הנחל צומחים כרמי גפנים. ערוץ נחל נחשון הוא שמורת טבע שבה מתקיימת אוכלוסייה של טריטון הפסים, בעל חיים מקבוצת הדו-חיים שקיומו נתון בסכנה. במעלה הנחל צומח עץ מילה סורית, המקום היחיד שבו צומח מין עץ זה בר מדרום לעמק החולה ולגולן, אם אמנם עץ בר הוא. במורד הנחל צומחים עצי ערבה.
במעלה הנחל נמצאת באר חילה (ביר אל-חילו), מקור המים העיקרי של מנזר לטרון. הבאר הייתה בשלהי התקופה הרומית או בתקופה הביזנטית מפעל מים עתיק שבו התגלו פיר עמוק ונקבה באורך של כ-30 מ'. בית הבאר הבנוי במקום בימינו חוסם את הגישה למקום.
בקרבת הבאר פעלה בשנות ה-30 משתלת ייעור מנדטורית, ועד היום צומחים בסביבה איקליפטוסים גדולים ומרשימים - שריד מהמשתלה.

שביל ישראל שאנו צועדים בו מגיע לדרך עפר רחבה וממשיך היישר לפנים במדרון עטור כרמי זית ובהם כמה עצים קשישים למדי. הנוף פסטורלי ומלא שלווה. לאחר שנחלוף על פני עץ שיזף גדול נגיע לצומת שבילים. מימיננו מתנשא מבצר לטרון. לא נבקר בו משום שהמקום לא ערוך לקלוט קהל, והשיטוט בין עיי החורבות ותעלות הקשר של הלגיון הירדני עלול להיות מסוכן.
בכל אופן כדאי לדעת שבמקום נותרו כמה שרידים ממבצר שבנו הצלבנים כחלק ממערך ההגנה על ירושלים. מגדל שמירה ראשון נבנה כאן בשנת 1132 בערך, ובשנת1141 עבר המקום לידי המסדר הטמפלרי, שבנה במקום מבצר גדול בשם לה טורון דה שבליה (מגדל האבירים), והשם לה טורון הפך ברבות הימים ללטרון. צבאות צלאח א-דין החריבו את המבצר בשנת 1187, אך הצלבנים לא ויתרו וכבשו את המקום מחדש בשנת 1229. כעבור כמה שנים הם שוב נהדפו ולא שבו עוד.

במקום לפנות למבצר, נפנה שמאלה במורד הדרך בעקבות שביל ישראל ונגיע לאחר כחצי קילומטר לכניסה למנזר לטרון. שמו הרשמי הוא מנזר גְבירתנו של שבעת המכאובים. זהו מנזר גברים טֶרַפִּיסְטִי – פלג של המסדר הבנדיקטיני שנזיריו נמנעים ככל האפשר משיחות חולין. בגלל תכונה זו ידוע המנזר גם בשם "מנזר השתקנים".
אדמות המנזר נקנו מתושבי הכפר עמואס. בשנת 1887, לאחר כמה גלגולים, רכש את המקום הנזיר הטרפיסטי לואי וילה. הוא ביקש להקים מנזר סמוך לאמאוס, המקום שבו על פי הברית החדשה התגלה ישו לשניים מתלמידיו לאחר שקם לתחייה. מאוחר יותר הצטרפו אליו נזירים נוספים, נטעו כרמי גפן וזית ועיבדו חלקות ירק. במלחמת העולם הראשונה השתלט הצבא העות'מני על המנזר. אחרי המלחמה שבו הנזירים למקום, ובשנת 1960 השלימו את מבנה המנזר הניצב כיום באתר.
הנזירים מקפידים גם כיום למעט בדיבור ונמנעים מאכילת בשר, דגים וביצים. למנזר מתקבלים רק גברים לאחר תקופת מבחן של שש שנים. הכנסייה צרה וארוכה ואין בה כמעט עיטורים, כמתחייב מסגנון חייהם הצנוע של הנזירים. מעל דלת הכניסה מתואר ישו סועד עם שני תלמידיו, שאליהם נגלה כאשר שב לארץ החיים.
בחצר המנזר מוצג אוסף של פריטים ארכיאולוגיים – גלוסקמאות, שברי עמודים וכתובת קבר של חייל רומי. ליד הכניסה למנזר, ב"גן האחווה", ניצבת אנדרטת עץ מגולף המציגה את דמויותיהם של רש"י – מגדולי מפרשי התנ"ך, ברנאר מקלרבו – אבי מסדר הטרפיסטים שתמך במסעות הצלב אך התנגד לפגיעה ביהודים, וצלאח א-דין, שהעניק אפשרות ללוחמים הצלבנים לעזוב את מבצריהם בשלום בתמורה לכניעה.
בימי שבת מתנהל כאן שוק תיירותי, ובחנות המנזר מוכרים יין, זיתים ושמן זית מתוצרת המקום.
שעות פתיחת כנסיית המנזר: חורף 8:30­-11:00, 14:30­-16:00. קיץ 8:30­-12:00, 15:30­-17:00.
שעות פתיחת חנות המנזר: חורף 8:00­-17:00, קיץ 8:30­-17:30.
בימי ראשון המנזר סגור.

כתיבה וצילומים: יעקב שקולניק
פורסם בתאריך: 30.12.2015